אני מנסה להתעלם מזה, באמת שאני מנסה. אבל זה פשוט לא מצליח לי. לא משנה עד כמה אני יגיד שזה לא חשוב, עד כמה אני יגיד שלא אכפת לי. עמוק בפנים, גם אחרי כל השכונועים של עצמי, אני לא מאמינה בזה. אני פשוט לא יכולה להאמין שזה נעלם. אולי המחשבה שאני אוהבת אותו היא מה שמחזיקה אותי, רק המחשבה. אולי כבר עבר, ואני כבר לא אוהבת אותו. ואם זה באמת ככה, למה כל כך כואבת לי המחשבה של להפסיק לאהוב אותו? למה היא מציקה לי כל דקה, כל שניה?

אני באמת אוהבת אותו עוד? כן אני חושבת עליו, וכן עדין יש לי פרפרים בבטן כל פעם שמזכירים אותו. אבל זה נקרא אהבה? או סתם הרגשה של קיבעון? אני פשוט רגילה שזה נמצא שם, וקשה לי לתת לזה להעלם כי אם זה יעלם גם הוא יעלם. מה שהיה לנו יעלם. אולי אני ממשיכה לאהוב אותו מפחד, מפחד שאני לא ירגיש ככה שוב כלפי אף אחד.

אולי זה שאני חושבת על הדברים האלה מראה שאני לא אוהבת אותו, ואולי זה שאני חושבת את הדברים האלה מראה שאני אוהבת אותו באותה מידה וכלום לא השתנה.

למרות הכול אני יודעת שמה שהיה לנו, ומה שיש הוא אמיתי.זה לא היה משהו חולף של שבועיים ואני יועדת שאני ימשיך לחלום עליו ולהשתוקק שהוא יחבק אותי.

אני כל כך מתגעגעת להרגשה של הידיים שלו סביבי, איך הרגשתי בטוחה שם וידעתי באמת ידעתי שהוא יהיה שם, שהוא יעזור לי בכול, אני לא חיבת להמשיך לדאוג לבד, הוא יהיה שם. הוא יבוא על הסוס הלבן שלו ויציל אותי. אני יועדת שהוא עוד שם. אולי זה מה שאני מפחדת לאבד, את האביר שלי..