מחשבות מוזרות שעוברות בראש.
הלכת, אל תחזור! ואם הזמן, גם הם הלכו.
ואם הזמן, הריקנות היא שאתה פה.
הוא הלך, הוא נעלם השמחה באה כשאתה הולך..
זה לא חדש. וכל פעם אני מתפללת שלא תבוא
זה לא מפתיע. ועדין, זה כואב
עוד הבטחה הלכה, ועדין, זה מציק
תקווה שהתנפצה. ההרגשה שמדי פעם אני פשוט מעדיפה
זה עדיף, שלא תהיה
זה כדי. שתלך באמת, פעם אחת ולתמיד
פעם הרגשתי אשמה
הוא לא רצוי פה. ואם הזמן, גם זה עבר
אם כך,
למה הריקנות גדלה?
למה הגעגועים ממשיכים?
הוא נעלם,
זה עדיף,
זה כדי.
(לא מדובר על תום)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
