השעון מראה לי את השעה המאוחרת כל כך, אני נועלת במהירות את נעלי העקב שלי, בודקת שהאיפור נשאר במקום.

חיוך מתוק מתפרס על שפתיי, אני מרגישה שהולך להיות לי ערב נהדר.

בשקט, בשקט אני יוצאת מהבית על קצות אצבעותיי כדי שנקישות עקביי לא ישמיעו קול ויעירו את הוריי, פותחת את

הדלת באיטיות שקול הפעמונים התלויים מעל לא יצלצל, יוצאת וסוגרת אחרי את הדלת בעדינות שיכולה להרוג בן אדם.

אני וחברותיי עומדות בתור למסעדת 'מוזס' בהרצליה מצחקקות ומעשנות סיגריות בלי סוף, כולנו לבושות כ"כ יפה,מדברות על הא ודא ודואגות לחייך מרבית מהזמן. סופסוף, זמננו הגיע ואנחנו נכנסות, בחיוכים וצחקוקים אנחנו מתחילות לצעוד לעבר מקומות הישיבה שלנו. אני מתיישבת על אחת הספות כאשר הקיר מאחורי מרופד ונוח, כל המסעדה עומדת מול פניי ואני יכולה לצפות במי שרק מתחשק לי לצפות בו.

הגישו לנו את התפריטים וגם את תפריט האלכוהול, לבינתים סיפרנו בדיחה שתפתח את הלילה הזה באור טוב על אודותיי

אלכוהוליסטית צעירה. אני צוחקת ומשלבת את רגליי אחת על השנייה. שפתיי כל כך אדומות מהאודם שזה משחתי, אני מקווה לא לטעום את האודם הזה עם האוכל המשביע. מלצרית עייפה ניגשה אלינו ולקחה מאיתנו את כל הזמנותינו, בנוסף לאלכוהול שפותח את הארוחה הזו. שתיים מאיתנו יצאו לעשן שוב, אני נשארתי עם השאר מסביב לשולחן, עוד מחוייכת, מצפה לערב מהנה שישכיח ממני את כל השבוע הנוראי הזה לחלוטין. בעת כניסתן חזרה של הבנות נכנסו חבורת בחורים שנראים נהדר, הופתעתי שחבורה כזו של חמישה תבוא לאכול ב'מוזס' בשעה כזו מאוחרת, מתאים להם משהו ביתי יותר לפי דעתי. החבורה הקטנה הזו לא היתה כל כך מעניינת ועם הארוחות שכבר הגיעו שכחתי מהם לגמרי, מלבד הפעמים שהחברה שלי שישבה בצמוד אלי מלמלה שאחד מהם "תוקע בך מבטים בלי הפסקה!" חייכתי אליה ועניתי "תפסיקי לדמיין.." בתוספת גיחוך. אחרי שריכלנו על מאורעות בחיינו, בחורים חתיכים, אימהות מעיקות ומינוסים בחשבון הבנק החלטתי שמשהו צריך להוריד את הארוחה הרגע בלסתי והגיע זמנה של חברתי הסיגריה.

"יצאתי לסיגריה" הודעתי לבנות.

"לבוא איתך?" גלי שאלה בחיוך קטנטן ולא מורגש.

"לא, זה בסדר" השבתי.

חייכתי אל השומר המשועמם שעומד בחוץ והתיישבתי על החומה ממש ליד המסעדה. הדלקתי את הסיגריה ושאפתי.

היה קריר בחוץ, הרגשתי איך קצות אצבעותיי קופאות בעוד שבהונותיי מתחממות להן בתוך נעלי העקב שאני כל כך אוהבת,הבטתי בנעלי העקב שלי פעם אחת ולבינתיים שאפתי מהסיגריה עוד קצת. שילבתי את רגליי, רגל על רגל והבטתי על העוברים ושבים, משתעממת מעט אבל מנצלת את זמן ההרגעות הנפלא הזה.

"אני יכול לשבת פה?" בחור צעיר קטע את מחשבותיי והתיישב לפני שעניתי ברוב חוצפתו, בשביל מה הוא שאל בכלל?

חייכתי אליו ובלי יותר מדי דיבורים.. או שמא אגיד בלי שום דיבורים לקחתי שאיפה נוספת והתחלתי לאפר על המדרכה.

"יש לך אש?" הוא שאל והוציא מכיסו חפיסת סיגריות ווינסטון, פותח אותה ושולף משם את אחת מהסיגריות שלו.

"כן" חייכתי והגשתי לו את המצית שלי.

"מצית יפה" הוא הוסיף והדליק את הסיגריה.

"תודה" לא הרבתי במילים.

"אז מה יעלי, את לא זוכרת אותי?" הוא שאל.

התחלתי לחשוב מעט, אם אני מכירה אותו או שהוא סתם יודע מי אני ומסתלבט עלי עכשיו, אני שונאת שהולכים איתי סחור וסחור,אתה לא יכול להתיישב ולומר לי משהו קצר כמו "הי, יעלי! מה קורה? אני זוכר אותך מה.." ושהוא ימשיך את המשפט אם הוא מספיקחכם בשביל לעשות את זה, אבל הוא בחור מסובך שרק חושב שהוא מתוחכם וכאלה לא חסר בעולם שלנו.המשכתי לנסות להזכר מאיפה אני מכירה אותו, הצלחתי להסיק בעצמי שזה הבחור שהביט בי, אותו אחד מחבורת החמישייה הזו.

וויתרתי.

"אני מצטערת, תזכיר לי מאיפה אנחנו מכירים?" חייכתי אליו בנימוס.

"שכחת? המסיבה אצל מורן?" הוא הביט בי מופתע מעט ואז הוסיף ונזכר להציג את עצמו "גיא.."

ואז הכל חזר אלי.

נו, ברור שלא זכרתי אותך ילדון קטן וטיפש, אתה הבחור שכלום לא קרה איתו.

-

ביקור פתע חסר משמעות, אל תתרגלו.

לילה מקסים.