| 7/2010
אתמול ועוד אתמול
I
אתמול אני מהלך לי שוב עם אישה יפה אחת או אחרת, והרחוב שוב עמוס לעייפה בכנופיות לילה מזדמנות המחפשות להן ריגוש אקראי. אתמול שוב הלילה היה לילה ולפנות בוקר היה לפנות בוקר, והשיער שלי פרוע והזקן שלי מתמשך. היה כביש, לידנו. זה צפוי כשאתה מהלך בתוך עיר, בשכונות הפחות מוכרות שלה, אך למי איכפת. היה כביש ובין שני צדדיו הייתה גדר בינונית. ובין שני צדי הגדר היו איש מבוגר ואישה מבוגרת, שעוד אפשר, בין הקמטים ועקבות הזמנים בעורם, לנחש שהם אולי אוהבים אחד את השני. אולי לא. לא ראיתי טבעות על הידיים ואולי היו שם. ראיתי רק כלבה קטנה שרצתה כל הזמן ללכת, שהייתה קשורה ברצועה לידיה של האישה המחייכת, והאיש המחייך, עם חזות רוסית לתפארת ופוני שנות-ה50-משהו, המשיך לחייך אליה והיא אליו. אולי הם אוהבים, אני שואל את החלל החיצון והאוויר, אולי הם אוהבים.
II
אתמול אחר אני שוב באמצע הים והירח הזה גדול מדי ויפה מדי, והגאות הזו מדהימה, ואני דווקא ליד חבר שהוא אולי חבר טוב, או אולי שותף חדש, ואנחנו מביטים אל עומק הים ואנחנו לא מאוהבים. הוא עומד להעיף את אהובתו מחייו, שלי כבר הלכה לפני מספיק זמן. והים יפה מדי, והחושך יפה מדי. ובכל זאת מישהי אחרת תקועה לי בראש, לא, לא מישהי להתאהב בה, מישהי שפשוט תקועה לך בראש. אז אתה מזכיר ושולח הודעה, כי אתה באמת רוצה שהיא תהיה שם. ומשום מה היא ערה. אך שלא כמו שהיה יכול להיות צפוי, והיא תגיד שגם היא רוצה, ואולי משהו יצמח מזה, היא לא ממש רוצה להיות שם. היא רוצה להיות ב'פה' שלה, לא יודע אם בלעדיך, וזה לא ממש משנה אם היא רוצה להיות בלעדיך. שתהיה בלעדיך, אתה חושב.
הרי הבדידות היא מה שציפית לו, לא? כן.
מסטול קשות מחומר באמת דפוק וחזק שאני מנסה אני מסוחרר אל מול גלי ים טורדניים, מרגיש רטט אחר רטט ומבין שזו התודעה שלי שעובדת עליי. אני מביט, היא מתקשרת. אני מאושר יותר מהכל. אולי היא רוצה להיות כאן, אני משלה את עצמי. בטח שלא. עניינים טכנוקרטיים לגמרי. עבודה/אמנות. זה בסדר. למה היא ערה באמצע הבוקר ושואלת אותי על ענייני עבודה ה' הטוב יודע, כנראה הוא רוצה לסמן לי. זה מה שרצית. רצית התנזרות. רצית שקט. רצית. אז מה אתה בוכה עכשיו?
בוכה, אני שואל? איפה הדמעות שלי? הלוואי ותהיה לי סיבה לבכות, הלוואי. הלוואי ואלמד לבכות שוב, לעזאזל! אני צורח אל מול הגלים. אבל הגלים שוטפים את הצעקות שלי בקצף, ואני רץ אליהם, עירום, כמו בפוסט הקודם.
אתמול מתמשך שכמוהו.
III
באותו אתמול ממקודם, שהוא אתמול אחר כאמור, אני מתעורר מהחרפה-סאטלה-מה-שזה-לא-יהיה ואנשים כבר מתים, שפוכים, ואני ער וחי. שוב לפנות בוקר, והים, יש לו מנגינה ויכולת מוזרה לעשות כאלו צלילים מדהימים ולעוות את המציאות בדמותו, ואני, אני מתעורר. ומולי בניין נטוש ואין לידי מלאך שיעיר אותי. אבל יש בניין נטוש ועל הגג של הבניין הנטוש אני רואה צללים המתחבקים להם, מבצעים את אותו המחול של השכבה, של אישה הנשכבת ומעליה פרצוף גברי, ושוב התזוזות והריקוד הזה. אבל אין לי געגוע לכך. לא כי זה מרגיש זול או להפך, לא כי זה מדהים ולא מדהים, לא כי זה אקראי או שיקרי. סתם כי אין לי געגוע לזה. אני מביט. זה נגמר מהר מדי. זה מתמשך מוזר מדי. אני יכול לבנות עכשיו סיפור ממש טוב, על שני צללים לא החלטיים ספק מאוהבים אחד ברעהו ספק לא. אני יכול להצטרף, לראות, להתקרב, להיות סוטה או מאמין, להיות מלאך הזוי, להיות אליהו הנביא. אבל אני בוחר להשאר כאן כדי שיהיה לי מה לכתוב. אז אני כותב את זה. ויום יבוא וכל התהיות האלה יהפכו להיות שיר. כרגיל. אין שום דבר חדש.
זוג על גג. פעם אני הייתי הזוג הזה. אני ועצמי, ואני ואחרות. באתמול אחר. אתמול אחר לגמרי.
IV
באתמול אחר לגמרי היינו שיכורים וחיבקתי אותך. היינו שיכורים, חיבקתי אותך, הרגשתי אותך רועדת, רוטטת, מחליפה עורך, ואת חיבקת אותי, ואולי השלתי את עצמי שנתת נשיקה ליד. ולא הייתי צריך יותר מזה. אחרי שהורדתי אותך, זה היה כאילו עוד רגע, ושפתייך בשלי.
באתמול עוד יותר אחר לגמרי עשינו משהו שאולי לא היה צריך להיות שם. אבל זה היה מדהים מדי. וזה היה חיבוק אחד שלא אשכח לעולם, שוב. משום מה רק את יודעת לתת אותו.
בכל האתמולים באשר הם זה עדיין הייתי אני שם מביט, אני שם מרגיש את האתמול ויודע שהוא אתמול. עכשיו, הצפוי מכל יהיה שנתחיל לדבר על היום או מחר, או על עכשיו אפילו. אבל לא בא לי. לא כי אני אוהב להזכר בדברים. לא כי אני אוהב רק את האתמול. לא כי אני תקוע בעבר. לא.
פשוט כי ממש כיף לספר על אתמול. ממש כיף לנתח כך רגשית את אתמול, ממש כיף להרגיש איך אתמול טמוע ונטמע בך היטב, כפות אל בלוטות הקיום שלך, ולהודות בו, ולהבין שהכל בסדר.
אהבות עולם צרי.
| |
שחייה בעירום או שוב טבילה
מדי פעם לקיים את הטקס הזה מעביר אותך למשמעות אחרת.
לילה עמוק וחוף מושלם וריק, שקט אנושי נפלא, הים מרחיק את המולת החברים החוצה ממך ומשאיר אותך לבד עם הבורא, לבד עם הכל.
זה יותר מהטענות כבר. אין לאן להטען יותר, כי כבר מלאים היטב, המצברים מסופקים. עתה זה הרגע להתעלות מעלה. הנה שוב מאבדים את היכולת להבדיל בין מים תחתונים לעליונים, הנה שוב הבריאה חוזרת אחורה אל עבר התהו ובהו וחושך על פני תהום, הנה אני מחפש את ראשית הבריאה, את טרם האור, את האל כעובר בהיותי עובר בעצמי בתוך החשיכה הזו.
תהום נשייה של שתי סנטימטר מתחת לקו המים, הבועות הן ההברות האחרונות שלי, ואני מתכסה במי הים הספק קרים ספק חמים, וזועק קודם לכן את מזמורי התהילים ליום השישי והשבת (ה' מלך גאות לבש, מזמור שיר ליום השבת) במנגינות הרגילות מקבלת שבת. סחוט מהוויה של כמעט עשרים ושתיים שנים, מאושר מכל רגע מהן.
אני מתחיל להרהר בקונספטי הסמסריים למנהם - הפחד, הקנאה, צרות העין, חמדנות, כל הדרכים שמובילות אותך החוצה ממחוזות טובים יותר. אנושיים, כן, אין ספק, כולנו חווינו אותם ואני אחווה אותם עוד המון, כן, הדרך עוד ארוכה. אך התאוריה ברורה לי, דרך היישום גם היא. מעשים טובים, לי ולעולם. זו הדרך היחידה. מעשים טובים, לי ולעולם. כל שאר המכשולים הם מכשולים. כן, יש רוע, ואפילו רוע עמוק ששוכן בפנים. אבל כן, יש טוב, וטוב ענק שרק צריך להסתכל עליו, ולא רק על הצל.
מתאחד היטב עם האל העוברי הנצחי, או לפחות משדל עצמי לנסות לעשות זו. לבקש אותו בהיותו קרוב, והוא קרוב. לארוז שפתיי אליו, להתקדם על ברכיי ולבקש אהבתו, והוא את מנעמיי יחבק, ילטף ראשי לחיקו, אהוב יאהבוני, אהוב יאהב ליבי אותו.
היום הייתה לי הזדמנות לעשות עוד מעשה טוב.
נרדמתי כמו אבן, אומרת אמא, לידי. אני אצלם מהצהריים, כשחזרתי, אחרי שעשיתי את המעשה הטוב שעייף אותי מאד. אבל זה היה שווה את זה.
עדיין מנסה למצוא לעצמי התמכרויות חומריות אתמול שוב מצאתי את עצמי מסטול עמוק, אך בהכרה מלאה כיצד למתן עתה את ההתמכרויות הקודמות שלי.
כיצד להנות מנשים לאו דווקא מכל התהליך עצמו, ממבצע שלם או מפיתוי עד תומו - לא - ניתן גם להנות יותר מהכל מהחיבוק האוהב, ניתן להנות יותר מהכל גם מהמבט, מהרגע בו אישה אקראית כזו או אחרת מוצאת עצמה עם לב פועם בחוזקה, או זיעה, או עור ברווז. ההתרגשות. הידיעה שהיא אולי רוצה אולי לא, אבל כנראה שהיא רוצה. זה כל מה שאני בעצם צריך כדי להטען. חיבוק וחיק מחד, תחושת פיתוי - אף אם היא הבל וריק - מדי פעם בפעם. אך לא להגזים ולא להשלות.
מלבד את עצמי.
האשליות הופכות להיות הדיו לסיפור שאני כותב באוויר, ודרכו מועברות אליי הברות ומילים אינספור לנייר הריק וליד המדממת בשחור, בעיקר. ההשראות, מתחילות דרכן כריקות. כאן אני עושה מעשה מרכבה והופך את הריק ואת הנבוב למלא משמעות. בים, אל מול הירח המלא, הפנמתי את התהליך הזה, הפנמתי מדוע אני ממשיך לתעות אל עבר מחוזות כביכול נלעגים. התשובה הייתה ברורה. איך תעביר את השכינה אל עבר הכתר? איך תגרום לאור להתגלגל ממעלה למטה ולהפך, מעלה? איך תתקן עולם, אם לא תעביר האור?
אז כל השקרים והעוולות, רגעי השקר והאשלייה והכזב כמו פיתוי, שתייה, ליצנות ושאר ההבל - המטרה היא להשתמש בהם כדי להגיע לעומק, בדיוק כמו שעושים בכתיבה. ליישם במציאות ולהעניק משמעות להבל, להדגים כיצד אף ההבל משרת את העליון מכל, את החתירה אל עבר אותו טוב נפלא - הטוב של אפלטון ולייבניץ, של קאנט, של לוינס, של הקב"ה ולאו טצה.
זהו מעשה המרכבה שלי. דרכו הדברים שלי נכתבים. דרכו ההשראה שלי מתמשכת. וכל שעליי לעשות הוא לתת להשראה להמשיך כגלגל ענק. היא גם מדי פעם, ועיתים אני מתבייש בכך, זקוקה לקתליזתורים אנושיים כדי להתמשך. הנה, עכשיו יש שחקניות שמשחקות את המונולוגים שלי, אז אני בבום בכתיבה הבימתית. אז יש מישהו שיזדקק לתמלול, אז הכתיבה הפואטית חוטפת עוד זריקת חנקן. הקיובייס והסוניקסל עושים עבודה משובחת, סקיצות ליליות נותנות לאנשים תחושה הזוייה וטובה - אז אני ממשיך אותה, מבין את מה שעושה לי ולעולם הזה טוב פחות או יותר.
לחזור לטאי צ'י. להתחיל לשחות ויוגה. להמשיך רייקי כל בוקר ותפילין כל בוקר. אחרי התואר אמנם.
זה יקרה. זה יקרה.
ואני אלמד הלחנה יותר לעומק, ניצוח, סולפז' עד הסוף - באופן פרטי או אולי קצת אקדמיה. ואז הפקת סאונד.
אני אהיה כל שארצה להיות.
אני אעשה את כל שארצה לעשות.
דבר לא באמת עוצר ויעצור אותי לעולם, ואני ואתם וה' יודעים את זה.
העיקר להמשיך, לעשות הטוב לי, לעשות הטוב לשאר. להמשיך במרכבה.
ומדי פעם, להמשיך בים הזה, הים הנפלא הזה.
אהבות עד
צרי
| |
ט' באב - לא על מקום אלא על תודעה, או, משמעות האבל
ט' באב נקבע בתור יום הפורענות השנתי של התודעה היהודית הקולקטיבית. כמובן שהוא עוסק ראשית כל בתודעת החורבן, של שני בתי המקדש, אך נזכרים מס' תאריכים אחרים - התחלקות השבטים, חטא העגל אם אני זוכר נכון, כמובן נפילת העיר בית"ר על כל תושביה, ולא מעט פוגרומים אחרים. בכ"ז, חודש אב הוא חודש מדהים להרס מלחמתי אם אתה מצביא - שיא הקיץ, הכי נוח לתמרן ולהתיש עיר או צבא שלא נותן לעצמו מספיק מים, כשאתה כן נותן לעצמך מספיק. וכך לא מעט תבוסות ידעו הגנרלים שלנו, שכמו אז גם היום - מצטיינים לעשות לעיתים קצת יותר מדי טעויות. אך לא זה העיקר.
העיקר בט' באב הוא העובדה שאתה מצטרף לאבל קולקטיבי. אתה צם, אתה נזכר, אתה מתאבל כי אתה מודע לעוצמות החורבן שלא רק אתה עברת אלא העם שלך עבר. וזו בעצם המטרה הגדולה, הזדהות עם כאב קולקטיבי, עם חורבן. יום זיכרון שמשולבים בו אלמנטים נוספים. אותי מעצבן כל פולחן המזל הרע של תשעת הימים, לדוגמא. זה שיש כל מיני פורעניות בקיץ לא הופך את הכל לעניין של מזל ושדים, שהרי ידוע לישראל אין מזל (מסכת חגיגה מישהו? או שבת?). אבל בוא לא נלך לזה. אני אוהב את ט' באב כי אני מאוהב במגילת איכה. היא כתובה בצורה שנונה ומבריקה, בצורה נוגה ומעציבת נפש, והמנגינה שלה תמיד תזכר לי בפה דיאז מינור מדהים. החוויה האישית הצרופה של לשבת, יחד עם עוד מניין מועט של חבר'ה בקהילה, כשכל אחד בתורו נותן קריאה של אחד מחמשת הפרקים, הוא בין הדברים היותר טובים. להרהר ולהגות בעצב, בתיאורים הגרוטסקיים סטייל ידי נשים רחמניות בשלו ידיהן - סטייל טוב למות בחרב ממות רעב, שלפחות הפצע זב וגואל אותך מהמוות - אותם תיאורים מחזירים אותך לשאר הפורעניות שתקפו את מה שאפשר לקרוא לו התודעה הלאומית או הדתית-לאומית, העממית שלנו כעם, ולתהות. מה הלאה. כמעט כל פרק מסתיים בתקווה, במגילת איכה. במיוחד בסוף. השאלה הגדולה היא כמובן מה הוא אותו חידוש שאנחנו מבקשים. אנחנו חוזרים בסוף פרק ה' על הפסוק הלפני אחרון פעמיים כדי לסיים בתקווה - "השבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". הצלע האחרונה של הפסוק היא המרתקת. האם אנחנו כאבלים רוצים לחזור אחורה בזמן - לימי הערגה והטובה סטייל השיר האהוב עליי של גיתה - och wer bringt die schonen tage, jene tage zeit zuruck? (הו מי ישיב את ימי העדנה, אותם ימים של זמן מתוק) - או שמא אנחנו נקשיב למילה הראשונה חדש. חדש ימינו.
זו הבחירה באבל קולקטיבי, בחירה שכל אחד עושה לעצמו אך סופו של דבר אותן ריבוא בחירות יצטרפו לבחירה עממית אחת, כללית - קדימה, או אחורה? וזה המסר הגדול שאנחנו מקבלים מעת כמו ט' באב. עלינו לזכור את העבר שלנו, להתגאות ולהתעצב, ולדעת שדרך למידתו והבנתו אנחנו נבין את עצמנו ואת מה שאנחנו נגזור על עצמנו לעבור, ובע"ה נהיה אנחנו משיח צדקנו משלנו. תוך ידיעה שיש לנו בחירה - לחזור אחורה, או להתקדם קדימה.
לא סתם קוראים לחודש הזה אב - אבא - חודש לפני שאנחנו מתאהבים בקב"ה באלול (אני לי ודודי לי המפורסם) ולאחר מכן תשרי, כאשר אנחנו עוברים כביכול שיא התרוקנות והתחדשות לקראת הסתיו ומחזור השנה המתקדם לו בנחת. אב. קליימקס של פורענות שאמור בעצם לנבא את הנחמה ויותר מאת הנחמה - את הלובן, הטוהר, האור. כל נבואות הניחומים של ישעיה - לדעתי דווקא מתנקזות באותה נבואת נחמה של זכריה שהיא הנבואה שקראתי בבר מצווה שלי בהפטרה - רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'....וכמעט מסתיימת באחד הפסוקים המדהימים יותר - לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'.... ומה יש לנו לזכור מהפסוק הזה ומההקשר שלו? שהנחמה, הגאולה, השחרור הגדול מהאבל הוא בתוכנו, הוא באור שלנו, הוא במחשבותינו ואמונתינו. ועל כן, הבה נצעד קדימה, באהבה וביראה - ונעשה קצת טוב לנו.
שיהיה צום קל ומשמעותי, ובעיקר הרבה ימים טובים רק ברכות אנשים אהובים צרי
| |
סוף עידן ההתמכרות?
אתמול בשיחה הדו שבועית עם הפסיכו' הגענו כרגיל להבנה חדשה ומעניינת. והפעם - עידן ההתמכרויות תם. מאז הפרידה, החלטתי שאני כמעט מתנזר מההנאה שבמין, או יותר נכון, מהמין המזדמן - לא שהוא היה חלילה במערכת יחסים המונוגמית, אבל, כמו שהרבה מכירים אותי - הוא היה אמור לבוא מיד אחריה. מיד, עד כדי, כמה ימים. הוא לא. עוד בתהליכי הפרידה הבנתי שאני לא הולך לחזור לתקופות הללו. הן לא אפלות כמו שזה מצטייר על אף שהלילה הוא מוטיב חוזר במפגשים ההולכים וחוזרים עם אותן נשים דאז, אמנם, אבל יש בהן מן הריקנות העצומה שאני לא רוצה לחזור עליה ואליה. ריקנות מדהימה. ובאמת, על אף שהיו לי מפגשים כאלו ואחרים בעלי אופי כזו ואחר עם בנות המין השני מאז הפרידה, אף לו אחד מהם הסתיים ביחסי מין מלאים, אם בכלל. הרוב לא היו בכלל בעלי אופי מיני ופיזי, או משהו קרוב לכך. ההבטחה, השבועה שביקשתיה מה' כ"כ חזק הפעם - הרבה יותר חזק מאותה פעם טרם התחלתי את המערכת עם הקטינה - מתקיימת גם בלי שארצה. גם אם היצר מכשיל אותי, המציאות שקווי המתאר שלה נשחטו על ידי בתווך - מזרימה כיובל נפלא את המפגשים הללו לאפיקים לא מיניים בעליל. אני מוצא את עצמי מגשים את ההבטחה גם אם היצר מכשיל אותי. זו הרגשה לעיתים מבאסת אבל באמיתותה ובהתגלמות שלה היא מדהימה לחלוטין. הכל קורה כפי שצריך לקרות, כפי שאני רוצה שיקרה. ואולי זו סתירה בלי שאני יודע.
תוך כדי כך מאז הפרידה התחלתי לשתות המון. המון. כל ערב כמעט מאז הפרידה מצאתי את עצמי שותה. לא לבד, אלא עם השותף, או חברים, או מישהו. אבל שותה. לא כמות מטורפת, לא השתכרות כל ערב, לא התפחלצות, אבל סוימו כאן כבר משהו כמו 2-3 בקבוקי וויסקי, בקבוק בחרובקה, הרבה יותר מדי בירות ואלוהים יודע מה עוד. ורבע בקבוק אבסנט. היו בקרים שהתעוררתי ובמקום התחושה הרגילה של "בוא נלך לטפל באוטיסטים! ווהו!!!" התעוררתי עם, "כוסאמק, בוא נשתה אבסנט, ווהו!". הבנתי שמשהו לא בסדר. אז ניסיתי אתמול לעצור את עצמי. לא הצלחתי. שוב, לא שתיתי המון - 2/3 בירה שלא אפילו עשתה לי קיק. אבל אני לא מחבב את זה. לא מחבב את זה בכלל. אז אני לוקח כמה צעדים אחורה, ונרגע גם מזה. לפחות עד הסופ"ש, לפחות להשאיר את השתייה לסופ"שים וגם אז לא יותר מדי. הכבד בסדר, אני יודע, אני יודע גם אבל שהשתייה קצת הפריעה למחזורי עייפות/שינה/כו' שלי ואני רוצה לשפר את זה כמה שיותר. בלי לחץ.
מעל לכך מעיב קונפליקט איוב ההפוך - מה קורה כשאתה חי ביקום בו כל מה שאתה רוצה קורה ומגשים את עצמו? כשאתה באמת מצליח לאט לאט להגשים את החלומות שלך, ומה שלא מוגשם טוב שלא מוגשם, וכו'? מה קורה כאשר כשאתה רוצה סקס, יש לך יותר מדי, ואז אתה רוצה להפסיק, אז באמת הכל מפסיק? מה קורה כשאתה רוצה כסף אז יש לך מספיק, כשאתה רוצה לתרום אתה תורם, כשאתה במינוס ורוצה לצאת ממנו אתה יוצא - לא כמובן אך ורק בגלל שרציתי, אלא שכיוונתי ועשיתי למען כך - אבל לעזאזל, כשהכל קורה, וכשכל שאתה רוצה קורה, מה נותר לך עוד לקוות אליו?
מתוך כך, להלן רשימת התהיות הארוכות טווח שלי: א. איזו התמכרות חדשה חומרית אני אפול אליה, אם לא מין או אלכוהול? ב. האם האושר הנצחי הנפלא והיכולת להבין שיש לי את כל שאני רוצה תפסיק להיות לי לרועץ, או, שאני אמצא דרך לאזן את זה בשליליות כלשהי שאיננה ממוצאת לחלוטין? ג. מתי אני אלמד לבכות שוב?
*
אחת החווית הנפלאות קרו לי הסופ"ש הזה שהיה בסימן טעינה מוחלטת. בשישי זה היה חוף זיקים, לאחריו נקיון בית קדחתני ולאחריו תפילת ערבית (לכל אחד היה את הכוסאמק הקטן שלו - זיקים חוף מטונף, הנקיון היה בכל זאת מזיע, וקודם לתפילה הייתה פתיחה מזעזעת לגמרי של המקהלה). אבל מה שקרה בשבת.. היה מדהים אפילו יותר. נסענו, כל החבר'ה הטובים, לחוף בר כוכבא האגדי באשקלון. חתיכת חוף מדהים מדי. מים נפלאים. שמש טובה. גלים יפים. ים רגוע וגועש לסירוגין. הייתי עם המלודיקה שלי. ופתאום תפסתי. יש לי כלי שעשוי מפלסטיק. מים לא יכולים לעשות לו יותר מדי.
אז פשוט קמתי מהחול כשג'ימג'מנו, והלכתי למים, עם המלודיקה. וניגנתי.
איזו השלמה, אלוקים, איזו השלמה.
*
יאללה, ט' באב אוטוטו. מצחיק, הולך להיות def poetry jam מחר בערב, והיום בערב אני בטח אקריא לבדי את מגילת איכה בדירה. איזה מגניב זה. גם ליהדות יש את הדף-פואטרי-ג'אם שלה כל כמה זמן. הוא מתחיל ב"איכה ישבה בדד" ומסתיים ב"קצפת עלינו עד מאד". חה.
*
היום יום טלפונים והקלטות, אני מניח, או משהו כזה. או שנתעצל כי מגיע לי. ימים לא פשוטים בתעסוקה. יהיה נפלא.
אהבות עד צרי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
