השפיל, צורה מס' 7?

I

אני קם מהמחשב, נטול פייסבוק, עמוס בלוגים וג'אז אוונגרד / גוסקל בקטגיר / יוליסס לג'יימס ג'ויס ומיילל לתוך עצמי שאני צריך לכתוב את מה שהמוח שלי מכתיב לי כרגע. בין אם הוא (או אני) רוטן אודות העובדה שהקלישאיות של הבלוגים, הבנאליות של אלו המתיימרים להיות מיוחדים או שרוטים או אלוקים יודע מה חוזרים על עצמם, או שבעצם זו אשמתי שכבר התרגלתי לכך שהם חוזרים על עצמם ואין זו אשמה או בנאליות כשם שזה גירוי שהתרגלתי אליו עד כדי כך שאלו מושבות חיידקים בצבעים המונעים מן האור לעבור, כלומר, דימוי, כלשהו. לעזאזל, יותר מדי יוליסס. אני לא מצליח לחשוב קוהרנטית.

ובכל זאת כמו כל עונת ציד בישרא' אני מוצא פה עדיין חומר טוב ובלוגים טובים ואנשים מעניינים ומשעשעים יותר ופחות. חוץ מזה ניתן לדברים לחזור על עצמם. יום יבוא ועוד אמצא פרנסה מכל הפרו-אניות באשר הן.

או שלא וגם זה בסדר.

II

בשעות ערב הרחוב העני מלמטה מתמלא בחיים כעוסים. אני לא יודע אם זה אושר או לא, זעקות וצרחות הילדים, בשונות אדירה בגילם, חלקם נראים כמו ילדי פוסטר של "עוני". כאילו עוני היה מותג, כמו בתמונה המפורסמת עם הילד הקטן והעוף הטורף שממתין למותו. אז כן, כאן, עיירת פיתוח צפונית שנוגעת בכל קצוות היופי שלמולדת הזו יש להציע, העוני ממזמן מותג שטוב לשמר אותו. ש"ס עדיין שולטים על העיר הזו, ואין כרגע טעם בלפתח אותה כלכלית. טוב להשאיר את האנשים עניי חומר, והוזים את עושרם הרוחני כשהם נאחזים בתקוות שווא של אינספור רבנים ועושי ניסים אחרים. דווקא היום שמעתי איך אחת נשברת כשכבר כרתו לאבא שלה חלק מהרגל (תקוללי לעד, DMT2) והוא עתה מונשם, נאבק בשני סטפילוקוקים או אלוהים יודע מה שהחליטו להתיישב לו גם על הדם. וגוויל תקוותיה מטופטף טיפין טיפין, אגלים שלמים של זיעת קודש מפי איזשהו רבן בן גמליאל שזיהה את כאבה למן המרחק. אוי, ניסים, ניסים! לפחות יש משהו באשליות אלו - נחמה. כמה מעט המציאות מספקת אותה לאלו שזקוקים לה הכי הרבה.

III

אני מרגיש שאני צריך עוד ללמוד ומצד שני אני מרגיש שאני במקום. אני מרגיש שאני צריך להמשיך ולחפש עוד עשרות מאמרים מעל לעשרות שכבר יש לפרוייקט של התואר השני, אבל הכל די במקום. אני מרגיש שאני צריך לנהל את ההרשמה אבל אנחנו בחג. אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להמשיך את המנוחה שאני נמצא בה בימים האחרונים (מנוחה יחסית; אני עדיין עובד, אפילו טיפה על הסמינר למרותש אין טעם אמיתי להתקדם) ואשכרה לנוח. אז אני כותב במקום. ומשקיט. פחות מדבר. פחות מוחצן. יותר חוזר למקום האמיתי שלי, פה, כבר כמעט עשור שכאן יש לי מציאות טובה יותר ממציאויות אחרות ממוצאות ברשת. הבטחון כאן, הפידבק כאן, והעובדה שכאן נמצאים לי יותר ידידי אמת מאשר בפלטפורמות אחרות - אם לא בחלקים מסויימים אחרים של המציאות פר סה - ובכן, נותן טיעון מנצח. לא שצריך אחד. אבל הי, זה צירוף מילים יפה, "טיעון מנצח".

IV

הדודא לפיצה ובירה חוזרת על עצמה יותר מבד"כ. פעם דודא הייתה נרגעת וסותמת את הפה. כמו הדודא להמבורגר שיש לי עכשיו, בייחוד אחרי שהפעם אחרונה שאכלתי בוולפנייט לא הייתה מדהימה כמו שאר הפעמים. לא יודע למה. אולי אותה פעם היינו צריכים לאכול במסעדה האיטלקית? אוח, לא משנה. לא משנה כלל. העצוב הוא שאותו עמית מחקר/עבודה לא יכל שנייה להוריד הילוך ולהתרכז יותר בכך שכוסאמק ערס הצלחנו, הצלחנו להרים ביום אחד מנחת משנה ומנחה לפרוייקט שלנו שנשמע למשמע אוזן כמשהו מטורף יחסית אבל מגניב לאללה. יאללה. העיקר שיש עם מי לעוף. עכשיו נקרא. והרבה. טוב לא עכשיו עכשיו, יש זמן, אבל עכשיו שכזה. 

בכלל, מפתיע אותי שאני לוקח וזורק זין יותר מרוב העולם ואישתו הצולעת ועדיין מצליח כמו רובם. גורם לי לתהות מה היה קורה אם הייתי משקיע יותר, ואז אני נזכר שזה לא באמת רלוונטי. אני משקיע כמו שאני צריך להשקיע ודברים קורים ויותר מזה. יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם. בכלל, אחרי ההצלחה של ההגשה וזה, הרדיפה אחר הציונים או מה הרבה פחות משעשעת אותי אם בכלל. עוד פחות מפעם.

*

סליקא חפירה להפעם.

אהבות עד

צרי

ופתאום נזכרתי שהיום מחליפים את השעה 2 לשעה 3, מה שאומר שבעצם אנחנו מוחקים את השעה הזו מהיום, מהשעון, מהתודעה, מהיקום, אותו יקום שהשעה 2 מעולם לא הייתה קיימת אצלו, ולמעשה שום שעה לא הייתה קיימת בשבילו, אלא רק בשביל אותם אורגניזמים ליניארים שמנסים לתפוס מקטעים מקטעים קו ישר ואינסופי למראה אותו בל לנו לנסות להבין או לגשת אליו. אני מביט מסביב. שולחן שהסתדר מחדש. אגרטל מאולתר עשוי בקבוק כהל נקי 96% שידע ימים שיכורים ומשכרים בתור חומר גלם ללימונצ'לו. ברקע דיוואן הלב, מנסים להזכיר לי לעבוד אלוקים שלא בדיוק זנחתי כמו למדתי דרך מוזרה מאד לעבוד אותו, כשאני שוכח לאט לאט מהמסורת של אמא ואבא ומנסה להכיר דבר חדש ותוהה לעצמי הם יש הגיון בכריתה האיטית הזו של שורשיי כאילו היו שיני חלב שמתנדנדות להן, האם טוב לי בלעזוב אותם שם שדודים שמוטים כרותים שכוחים, או שמא עליי להתגבר כארי (וכמו לייבוביץ', להרים היד והאצבע) על אותם יצרים לזנוח ולנוח (הוי הדמיות בין לזנוח לזנות ולנוח, ומה היה אומר המקובל הר' אבולעפיה על כך?). 

לנוח או לאו, לזנוח או לאו, אין ספק שבשעבודי לגטסי אני זונח דברים אחרים. יש לי סברה משעשעת משהו שהירידה בתפוקת הכתיבה שלי קשורה בקשר ישיר מובהק וחיובי לכמות שעות הנהיגה שלי, הרי כשאני תקוע בפקקי חול המועד, מתי אספיק לפתוח מחברת ולהתרכז לתוך שיר? אבל באוטובוס, חזקה עליי, אף בתקופה חלשה ובימים שדבר אמיתי לא קורה בהם מלבד תהליכים איטיים, לכתוב ולכתוב ולדמם ולהוציא.

השעה 2 הולכת להעלם ויחד איתה החוויה הזו של ללכת ברחובות מאזין לדבר מה ונותן ליקום להפוך להיות פס-תמונה לקולות שאני משחזר, ולהפך - ואני תוהה האם זה אומר שנעלמה לה עבודת הפנימיות שלי, או שהמירה את דתה לדת המובהקות והקוהורטה. וכך המשוואה נהירה לה יותר ויותר - ככל שאמעיט לצאת החוצה ולהלך, ככל שאמעיט בתעבורת אוטובוסים ורכבות חזקה עליי להתרכז פנימה ולהתאחד, מה שאומר שככל שאתאחד פיזית עם עצמי ואתייחד כאילו עצמי ואני הם חתן וכלה ביומם - לא אעשה דבר, לא אניע דבר, לא אחווה דבר.

אבל עכשיו, רגעים שלווים ובודדים, אל מול שולחן נקי, שאריות קפאין, וחוסר חשק לסיים עבודה שאין טעם לסיים היום או סמינר שאין טעם להתקדם איתו כאשר התקדמתי די, ובכלל דברים שאין טעם לרוץ ולהצביע ולעצבנם, אני כותב, אני לא יודע מה עוד אני רוצה להוציא, אבל אני מוציא.

משהו בי רוצה להמשיך ולכתוב ולהאזין עד שאסתחרר לגמרי. מההתמסרות הזו, כדרוויש, אני אולי אבלבל בין עצמי הכותב לעצמי שבתחילת ובקצה האגו שלי, שאני אתבלבל בין שמים וארץ ובין תוהו ובוהו (כאילו ישנו הבדל בין הבוקא למבלוקא), שמא אחשוב שהמילה היא הקודש והקודש היא המילה, שמא אחשוב כמו הרב אמנון יצחק שהנוקלאוטידים הם אותיות ולא תרכובות קצת יותר מורכבות. כמה קל היה לו היינו מתבוננים עוד ועוד פנימה אל הדברים הנשברים והמתפוררים במריצי מאיצי החלקיקים והיינו מגלים צורות אותיות מתחברות ונושרות ומתפוררות וחוזרות, שזה זה זה שרשראות הקצף הקוואנטי - אותיות של זהב, כתרים להן קשורים היטב, ואין הם אלא צירופים אינסופיים של אותה תורה שהתגלגלה אלינו.

אך לא כך.

לא אותיות, ולא מספרים, כי אם דברים שישנם שם ואנחנו אך מנסים להתמדי באותה משימה לה זכינו מאז ימי אדם ראשון - להניח שמות להכל. ובסוף, כשלכל דבר, למן הקטן ועד הגדול, יהיה שם, יהיה דרך להכירו ולזהותו בתקשורת, אז תושלם המלאכה האלוקית שעתיקה יותר ממשיח עצמו.

ולמן הדברים הקטנים, עתיקים קדושים, אינסוף ברוכים הבאים - חזרה לאוויר אותו אני נושם. המודעות. המודעות היא הסוד. המודעות והשתיקה. על כן אכתוב, אוציא, ולא אומר הרבה אמת, למעשה לא אומר הרבה כלל. אוציא סחרחרות שהן מחוץ, כאילו בפנים ישנה אותה סינגולריות, אותה אחדות אינסופית שהיא טבורו של כל חור שחור, למן הקטן והמיקרופיזיקלי שנמצא אי שם בין מרחק פלנק אחד לחברו ועד זה שיושב במרכז הגלקסיה הזו כשורש, כעץ דעת וחיים. על כן כמו שפעם חשבתי - שלמלאכים יש לב של חור שחור, בולע כל כאב וכן את רוב הדברים האחרים - אולי זאת נותר מאותם ימים שובבים. ולמעשה, דרך בודהא והד'או אני לומד שהאושר והאהבה האמיתית לא זקוקים ללב ולא זקוקים לאמיגדלה. די בידיעה, די בהפנמה, די במחיקת העצמי ומניעת התגשמותו לכמה מיקרושניות, ננושניות, פיקושניות (ובלי קישור - מיקרו זה עשר בחזקת מינוס שש, ננו זה עשר בחזקת מינוס 9, ופיקו - בחזקת 12-) - על מנת לחוש משבריר האמת כמו שצריך, במניעת המושג "אני קיים" "אני מרגיש" "אני חושב" "אני אני". בדיוק כשם שמעלימים את אשמדאי (אשמדאי אשמדא אשמד אשמ אש א .. ) - השתיקה הזו שבאה כאשר עושים רדוקציה, כן, זו גם זו דרושה לעצמיות וכך מגיעים לשבריר.

ובשבריר זה אני מתענג.

2 בלילה נעלמת בלי רדוקציה כזו או אחרת. היא פשוט נמוגה כי אנחנו מחליטים.

מעניין מה עוד אפשר להחליט שלא גיליתי שאפשר להחליט.

אהבות עד

צרי

על כן שוב

אולי בל לי להכביר מילים.

דברים קורים. לך תתאר את מה שקורה מעצמו. את מריטת העצבים במציאת הניסוחים המתאימים בשלל התקצורים, סקירות וסמינר או מה. 

רצונות מתמלאים. דברים קטנים שנדחו נעשים. דברים נעשים. ואפילו זמן לרגיעה יש.

החלטות זה דבר נפלא.

יותר מזה התבגרות או הזדקנות. כשהיא חזרה, אחרי הפנקייקים והפרחים שעשיתי והבאתי בהתאמה, שמנו לב שצמחה לי פלומת שיער חדשה מתחת לצוואר שלי. "אני מזדקן," אמרתי, והיא טענה מנגד ש"אתה סתם מתבגר". וכרגיל משהו בי מהדהד חזרה לקוטב הילדי, נערי, בתולי לכאורה, לדמות שהייתי וכו' ושוב חוזר על עצמי לעזאזל.

הבעיה בתהליכיות ובהמצאה מחדש של עצמך, היא שכמו במערכת סגורה מתאזנת או איך שלא קוראים לזה בתרמו, אני כל פעם מגיע למצב קטן וקטן יותר של שיווי משקל, כלומר אינסוף שיווי משקל, ואינסוף תנודות שסופן שום תזוזה ושום ניע ושום דבר. ובכל זאת, אחרי אינסוף אינסופים רואים תהליך, רואים אני שונה, רואים צרי גרסת 2013/תשע"ג במלוא הדרה, אבל בשביל זה צריך לגלגל אחורה לצרי 2012 או 2010 או 2004 אם ממש רוצים להגזים (ואיזה יופי שהבלוג נותן הכל).

בקרוב אפריל והבלוג הזה יחגוג 9 שנים.

זה אומר שעוד שנה יהיה כאן עשור. עשור לשאנדור. וואו. טוב, אז יהיה זמן לתהות מה לעזאזל עבר עליי מאז כיתה פאקינג י', דרך כל מה שעברתי עד ל.. טוב, תואר שני.

אעאעאעאעאע תואר שני או מיי פאקינג גאד אעאעעאאע מה נסגר עם העולם הזה?!?

כן. much needed.

בקרוב אני אעשה לעצמי כאן פוסט "בדיחות אפידמיולוגים" מתוך מה שאני ועופר ואסף הרמנו. וואי זה יכול להיות אדיר. "אז מה, איך הבירה הזו? טעימה במובהקות של 0.01 או 0.05?

אוי זה נשמע נורא ומצחיק בו"ז.

פניליין, אם את עדיין קוראת פה (רוצה להאמין שכן, למרות שאת לא כותבת, ועל זה דווקא אני די מברך), הרצתי סקירונת קצרה על טיפולי אונליין בהפרעות אכילה וכיוצב' וכמו שזה נראה יש כל מיני פרוייקטי פיילוט יפים יותר ופחות שאשכרה עובדים. בתור פסיכו', אני אשמח גם לאינפוט שלך בעוד כמה דברים. מאחר ואין לי את המייל שלך, אני אשמח אם תוכלי לדבר איתי גם בקשר לאינפוט של ראיונות עומק ומחקר איכותני - וגם בקשר למידול טיפול אונליין, או כאן בישרא' או בכלל, כנסיון לתת עזרה ראשונה, תמיכה, קבלה (אם זה בכלל רלוונטי בED! ועוד אונליין!) ומהצד שלי - העבודה החביבה עליי כאוטוטו-תזונאי קליני - ניפוץ מיתוסים ושקרים פופולאריים (קלוריות ורלוונטיותם, ניפוח גוף ומים, רזון, בריאות ומה לא). אם יבוא לך, דרך אחותי (פסיכו' חינוכית בשפ"ח ירושלים) או דרך אחת המרצות שהתחבבתי עליה (דר' עם התמחות בפסיכו' התפתחותית) אפשר להרים את זה קצת יותר קדימה, כמובן IN TIME - אני עוד צריך לסיים תואר נוסף וסטאז' ומה לא, אבל זה נשמע כמו פרוייקט לעניין.

הו וול, אם את לא קוראת פה, את מפסידה פה חתיכת יוזמה נאה נראה לי. למרות שלכי תדעי.

אז,

EVIS

המנזר

פאגיזם

טיפול אונליין

מה עוד חסר?

להחליט לאן עוברים,

ולעשות ולשתוק יותר, כמו שאני אוהב.

אהבותעד

צרי

יש אור ירוק ממנחת המשנה, ד"ר סיגל.

יש אור ירוק ממנחה ראשי, פרופ' וייסמן.

תואר שני בביה"ס לבריאות הציבור, אפידמיולוגיה, אוני' ת"א. 

יחד עם אחד החברים הטובים,

ועמית משותף.

EVIS יוצא לדרך.

EVIS הולך לקרות.

יהי שם ה' מבורך מעתה ולעולמי עלמיא.

מודים אנחנו לך.

עשיתי את זה.

עשינו את זה.

עכשיו רק שהשכנים יסתמו את הפה כבר. או שיחלימו. או שירזו. או שיקבלו כסף מהלוטו. או הארה מלס"ד או משהו כזה. לא יודע. שידעו אושר. ויפסיקו לצרוח.

אהבות

צרי