השפיל, צורה מס' 7?

תאכלס,

מ2010

ולפני זה, מ2009 לא הרגשתי נובל מבפנים.

עכשיו אני שוב שם.

והחיים בסה"כ יפים, ואני ממש לא ב-2010, בשום צורה, וממש לא ב2009 בשום צורה, ואף פעם לא גרתי עם אהובה, ואף פעם לא נשארתי איתה שנתיים.

אבל תאכלס,

לא מתווכחים עם רגשות,

ואני טיפה הרבה נובל בפנים,

ואת אפילו לא מנסה להסתכל בעיניים לשנייה אחת כדי לראות אם צריך אולי להשקות,

אם צריך אולי לגזום,

אם צריך קצת להסתכל פנימה.

ואני משתדל לא לכפות על עצמי לבקש ולדרוש את הדברים הקטנים, 

ולא מגיב כשאת נוערת או גוערת או מבקשת או רומזת או אלוהים יודע מה,

וכאן לא אספר על הכל, ולא ארמוז מעבר לרזים ולסודות הידועים והגלויים.

אבל אני נובל, יקירה שכמותך, אני נובל ואת אפילו לא מסתכלת.

ובינתיים אני לא בדיוק אומר, כי זה לא הוגן, וכי לא עושים את זה ככה , ולא מפילים פצצות הגם שהם לא גדולות ולא הורסות הכל, אלא רק מבקשות קצת יחס. כי יש לי טאקט, ונסיון, וטוב שיש בלוג להשתפך בו ולצעוק כאן צעקות חלושות סטייל אני נובל. 

ובקרוב, כשעוד רגע נעבור יחדיו לעיר אחרת,

אני כן אתיישב איתך ואסביר לך שמשהו, אולי לא מהיסוד, אבל משהו, יצטרך להשתנות.

ועכשיו, כשלא יהיו יותר תקופות מבחנים (החל מיולי אי"ה)

ולא יהיו יותר סמסטרים,

ולא יהיו יותר סמינרים

ולא עבודות הגשה

ולא אלוהים יודע מה

אלא רק חיים אמיתיים

את תאלצי להכין מחדש לעצמך ובפני עצמך את סדר העדיפויות שלך

וללמוד לשלב, ולהבין שמערכת יחסים דורשת קצת מעבר ממה שנתת וממה שהבטחת.

והכי נורא שאני מרגיש שלא נתתי כלום עדיין מעצמי.

הכי נורא שברגעים כאלה קל לי יותר לחזור רגרסיבית לשרמוטיות, לדמיין אחרות ולכתוב להן שירים.

הפעם זה לא יהיה, כי אני חזק ואני אצליח. כי אני פאקינג אני, ואני יכול. 

אני מקווה שגם את.

מי ייתן וכל כאב שאחוש וכל סבל שיקרה יכפר על עוונתיי ועל עוונות העם הזה והעולם הזה כן יהי רצון.

לא שאני חלילה בסבל תהומי כ"כ, כן?

אבל הי, זה בלוג, ואם לכל ילדה בת 12 מותר להתבכיין אברי נאו אדן ט'ן

גם לי מותר.

אהבות עד

צרי

כל הדרך שנסענו לא הפסקתי להתלונן ולעקוץ מולך את האחים שלי. צחקת עליי על זה ובצדק. אני אוהב אותם מחד, ומתעצבן עליהם - מדברים קטנים וגדולים מאידך. קשה לי לקבל את זה שהם רואים את ההורים יותר, קשה לי עם זה שהם לא באו אליי לאף ביקור בצפון, ליותר מ10 דק' אם בכלל, קשה לי עם זה שהם לא באו לאמא כשאמא הייתה הכי צריכה אותם. אבל מצד שני, עכשיו הם רואים אותה, והם נתנו לה את מתנת החיים החדשים - שני האחיינים שלי, הנכדים שלה. שהם יותר מדלק - יותר מנשמה יתירה - הם ממש חיים חדשים שהם נתנו לה. אז לא רק שאין לי זכות לכעוס, אני לא באמת כועס. שיירים מפעם ואולי זה גם חלק ממערכת יחסים בריאה שאני מנסה למצוא על מה לכעוס. 

בכל אופן כשהגענו לעת ערב כל מה שלא היה השתנה. בתי האבן, מכוסים מבפנים בבניית בוץ היפית אך יעילה, הדשא, הצפרדעים (קרפדות/אילניות?), הפרחים, האורות החלשים. הגליל התחתון. בקושי נסיעה דרומית מהיופי שלנו, ליופי אחר, שלא רחוק מביתך שלך אל מול העמק וגבעת המורה. סג'רה. אבא בן 60, ואחר עשורים ועשורים של עבודה והוצאות לא מינמליות אבל לא מטורפות, ועבודות קשות, עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לחגוג כמו גדול. אז הוא שוכר, בעצת אחי, את כל הצימרים שיש שם בשבילנו. מתחם בריקנר, לשלוש זוגות ושני זאטוטים. ובעיקר הנוף. השקט.

השקט שהדבר היחיד שמפריע אותו מדי פעם זה הבכי החרישי של חורש או צעקות "פ'ומה, פ'ומה, פ'ומה, אמא, פ'ומה!" של יהוני. 

ואת באת איתי והיית חלק מזה. נשמה נפלאה שכמותך, איזה כיף, איזה כיף.

הלילה הראשון, אחר הארוחה החגיגית לאבא (חצי כח לדעתי, אולי כי כולם רדפו אחרי האחיינים ואולי כי..לא יודע, לא הייתי במצברוח לבלוס וגם כולם לא) - התיישבנו בחדר של מוש-רותוש. בהתחלה רק אני ומוש ואבא שתינו. אורית ניסתה להרדים את חורש. התחלנו לפרק לאט את הקורוויזיה VSOP שאבא הביא. יחד עם ג'ק דניאלס ליד, והרבה מים בין לבין. כבר הייתי די מסוחרר, אחר שיחות על מה שלא ממסטל את אמא שלא שתתה בכלל, ואלוהים יודע מה עוד.

חזרתי לנסות לישון. לא הייתי עייף בכלל. פתאום אסאמס. "ער?" שואלת אחותי. "חופשי." "בא לכוסית יין?" "יאללה". את בינתיים הלכת לישון, ישנונית סאחית שכמותך.

הגעתי לחדר של אורית, ומוש ראה אותנו בטעות. שאל "מה-ה?" שכזה והסברנו לו. הזמין אותנו אליו שוב. לא יין, אמנם, אבל יש קוניאק. ו-וויסקי. ובעצם לא חסר.

ואז דיברנו. על מהזה לגדול כמוזיקאים, ומהז ה שומן רווי ולמה צריך לתת שומנים לקטנטנים (מבחן על זה מחרתיים), ומה לא. ולא בדיוק תפרנו עניינים כי לא באמת היה מתח או עצבים או כעס ביננו. לי היה קצת, אבל זה היה בתוכי. ובאמת לא הייתי צריך יותר מזה. הרבה אלכוהול, מקום יפיפיה, ואחי ואחותי. 

המשך הימים היה דומה. לא יצא לנו לטייל בכלל, אני ואת למדנו או מה, והאחים דאגו לקטנטנים. אמא כמובן הייתה ערה עם הקטנטנים עוד משעות הבוקר המוקדמות. אני לא חושב שכמות החיוכים שאמא מחייכת איתם הייתה קיימת אי פעם, כלומר, אם סוכמים את כל הפעמים שאמא חייכה באמת בחיים שלה ומכפילים ב200 מצליחים אולי להגיע לחצי מהזמן שהיא מבלה איתם. אין מה להגיד. גם אבא, כמובן, שחורש נקשר אליו בטירוף.

בארוחת ערב של שישי, כשמעל כולנו האיום השיקרי של האסטרואיד או מה, אורית אמרה דבר נכון. אם כבר למות, אז ככה. באוהל מחומם קמין, עם פיצה בוטיק שבן זוגה הנהדר של אחותי והרבה יותר מדי יין מקומי, עם כל המשפחה. אם כבר למות אז כאן וכך ובאמת שלא צריך יותר מזה. 

הרבה פעמים דמיינתי מה זה יהיה לשתות כמו שצריך עם האחים ותמיד כשהיו הזדמנויות זה התפוגג. ביומולדת שנה של יהוני מוש לא יכל לשתות, לפני זה אורית הייתה בהריון, לפני זה מוש לא שתה, ובכלל לא יצא לנו לשבת מעל לכמה שעות. בד"כ האחים נשברים מיותר מדי אמא או יותר מדי ב"ש ואני יכול להבין את זה, אבל עדיין קצת לנשוך שפתיים שבקושי אני רואה אותם בפורום מלא ליותר משעתיים-שלוש.

ועכשיו זה קרה.

יומיים תאכלס יחד. מחמישי בערב עד שבת באחה"צ. תאכלס יומיים של להיות במתחם דומה עם יותר מדי אוכל טוב, יותר מדי יין ואלכוהול, יותר מדי זמן שאפשר פשוט להגיד עליו שקט.

לא סתם החלטנו להפוך את זה למסורת. מעין פסטיבריקנר כזה. פעם בשנה, בסג'רה או בכל חור אחר יפה, סופ"ש עם כל המשפחה כזה. בני זוג ואחיינים. אלכוהול בכמות שתגרום לי אבא מוש אורית לדבר שטויות (כי בני הזוג שלנו לא שותים, של כל מי שנאמר - כלומר אמא רותם רועי ואת, זוגתי), וגם תפריט כמה שיותר טבעוני - לא רק בשבילך - זה גם יעשה יופי לפרופיל ליפידים של אבא, ויגרום לאמא קצת להבין שאפשר בלי כל הזמן בשר.

קצת ירוק, קצת שקט. חתיכת תבור, חתיכת כנרת, חתיכת נחל ומעיין, חתיכת גבעות ופריחת כלניות ופרגים.

קצת אהבה וקצת משפחה. הורים בב"ש, אחות בירושלים, אח בת"א ואני בקרית שמונה הרחוקה - אין פלא שלא נפגשים. לפחות פעם בשנה קצת, קצת לאהוב יחד. אני בהחלט מעדיף לשתות איתם ולבלות איתם כ"כ הרבה זמן, אפילו יותר ממה שאני מבלה עם אלון או בוך או מה.

פלוס שבוך לא שותה כמו שצריך. מה לעשות, בריא. לא משנה.

מתכננים את פסח. לצערי את לא תהיי פה, לא נורא. זה יהיה תרגיל בגעגוע. תרגילקשה יותר אמנם.

אבל שוב מדבר עם המשפחה. כמו לפני שנתיים. לא כמו שנה שעברה, שהייתי רק אני ואבא ואמא, כשאמא הייתה הכי חולה והכי חלשה, והאחים ברחו. והיה לי קשה עם זה. היה לי בהחלט לא קל. אבל זה לא משנה. היא עברה את זה ונצחה את הבןשרמוט הלובסטר הזה. עכשיו נוכל לנסוע למדבר ולהיות קצת ביחד שוב.

יש.

ושוב מלא יין עם אבא ואורית ומוש.

יש.

אם כבר כבד שומני, אז אתכם.

איזה כיף.

כיף לחשוב בקלשאות דפוקות כאלה כמו "משפחה זה הכי הכי" כי זה אשכרה ככה.

ואלכוהול. יאעה. :).

אהבות עד

צרי.

היום התחיל בסטירת לחי. כמו שהסברתי לזוגתי, לעולם לא אלמד ללמוד באמת. אבל התבכיינתי על מבחנים, ועל לימודים, ועל מה לא, מספיק.

פתאום מישהי, לא הייתי אומר אקראית אבל כן הייתי אומר מעין דמות, מעין חתימה, עוד בחורה מדהימה מישרא' שיצא לי להכיר פתאום שולחת, איך אומרים, Out of the blue, את הדבר הבא.

"ולמה תמיד אנחנו פונים אל אדם אחר, וכמעט ותולים בו לחלוטין את כל האמתלה הזו, את האשמה, שבגללו אנחנו כבר לא מכירים חלומות בעל פה.
יש לי רצון לרוץ ולא לקום בבוקר לעולם שוב.
או לפחות נצח אחד לבלות בלי בוקר
ואז נצח אחד, לחיות אמיתי.
לנצח."

מי כתב את זה, שאלתי.

אתה. בחיים קודמים.

אבחנה מדוייקת.

אלוהים, לאן נעלמתי, אני חושב לעצמי. אם פעם המילים שלי יכלו בחודם לעקוץ ולהזניב דם ומתק, אז יכלתי להקיז ולהוציא את כל הרגשות שלי החוצה ובעיקר לרגש. מי היה מאמין, ששנים אח"כ, כשאני אביט בתוצרי האוננות האישית שלי, אני פאקינג אתרגש, לא מזהה אותם, ובכל זאת מתחבר. לעזאזל, אני חושב עכשיו, לעזאזל, האם יכלתי להיות כ"כ עיוור?

כל כך הרבה זמן לא כתבתי כמו שצריך. לא הבעתי, לא הוצאתי באמת. כשאני מנסה, כמו כושר, אני מגלה עד כמה חלוד אני.

לו רק הייתי יכול להכניס את זה לשגרה שוב.

נו, לא נורא. כל יום שעובר אני מתקרב לאמצע יולי.

וכשזה יקרה, הכל יחזור.

אני עומד נבוך וחיוור בפני מה שיכלתי להגיד כ"כ יפה פעם.

האם בגוויעת נעוריי כלל מילותיי ימותו? אין מצב. נעורים אינם חייבים להיות נגזרת של כרנולוגיה, של ביולוגיה. הם יכולים להיות תלויי החלטתי נטו.

כך יהיה.

אהבות עד

צרי.

היצירות הקוליות-תזמורתיות או משהו. בקושי הכרתי אותן לפני. אבל תודות לקיום של AVAX, אולי אחד האתרים נפלאים ביותר שהתקיימו להם, אני מכיר עכשיו.

מדהים כמה שבארטוק, והבלאגן לכאורה שהמוזיקה שלו מייצרת, הקימפלוקס הנהדר והשימוש התדיר במוטיבים עממיים ומודוסים רומנים-הונגרים-צועניים-משהו מצליח להוות רפלקציה נפלאה לגבי מה שעובר לי בראש בזמן האחרון.

תמונת מצב - על הדסקטופ יש לפחות שלושה מאמרים שקשורים לעבודה קטנה על סכרת סוג II; חוץ מזה ניירות עמדה של הADA, איגוד הקרדיולוגים והנייר עמדה על הצמחונות גם כן פתוחים. מחרתיים דיאטטיקה א'. המבחן השלישי החשוב-בערך בתואר. לקראתו אני אמור להיות די ספצ כשזה מגיע לגישות טיפול בחולי לב, דיסליפידמיה, סכרת על סוגיה, פאקים במערכת העיכול העליונה/תחתונה/וואטאבר ו..זהו בערך לבינתיים. הידד משהו. לא קריטי בכלל.

בלאגן בלאגן ועדיין החלומות חוזרים תמיד להזכיר לי את מי שהייתי קודם לכן, או יותר נכון, מנסים להתעמת עם האני בגלגול הקודם. מדהים שלפעמים לתת מודע קשה להתקדם הלאה.

אני חושב שזה בין השאר בגלל חוסר הפנאי האדיר להרגיע אותו, או לאשש לעצמי שוב ושוב שאני כבר בשלבים אחרים. במקומות אחרים. השרמוטיות - שלא מעט אנשים מסביב מזכירים לי את תהילתה, היא נחלת עבר בדוקה. רק לפני כמה ימים, בעוד אני נוסע חזרה אחרי יום עבודה ארוך משהו, אני מגיע לזוגתי ואומר לה בקלות, אחר שהבנתי היטב באוטו - "כמה שאני לא מעדיף להיות עם אף אחד אחר מלבדך, כרגע, ובכלל". 

ובכל זאת בלילה החלומות רודפים אחרת. מצג שווא של ליליות שמנסות לפתות אותי שוב ושוב לבגוד ואני כל פעם כמעט, כמעט נופל - ומתנגד, ובורח, ומתבייש, ומתעורר בבהלה, שוב במיטה לצידה, מגלה שאני לא בוגד ולא אבגוד. רק התת מודע מנסה להזכיר - היית שם, פעם, בימים אחרים בהם עשית את מה ואת מי שרצית. לעיתים לחלקים בי שיש להם יצר מין ומוות מפותחים, כנראה, אין יכולת להפנים שזה אחרת.

אהח, לעזאזל, צרות של עשירים.

כרגיל תמיד טוב לי לתכנן את העכשיו ואת העתיד. מאז הצבא בעצם הפך הדבר להיות מעין מנגנון הגנה שלי, או תמיכה נהדרת. בסה"כ אני מתקדם לפי היעדים. לומד כמה שאפשר בלי להשתגע למבחנים, מצליח לעבד לתלמידים/הרכב את השטויות שהם צריכים, ומצליח להתקדם על הפלמנקו. אוטוטו גם על הפיתוח קול. ובכל זאת זה אף פעם לא נראה לי מספיק.

מחלה שכזו.

עד שלא יהיה אתר מסודר עם מלא יצירות של המנזר, עד שלא תהיה קליניקה ומחקרים ושם בחיפוש בפאבמד כולל הצעות בונות יותר לטיפול באוטיסטים ובפרו-אנה, עד שלא יעלו המחזות בפרינג', עד שלא יהיה עוסק מורשה ועצבים עם מס הכנסה / מע"מ, עד שלא תהיה שגרת יוגה-טאי-צ'י-אירובי-אימוני-התנגדות-תלת-שבועיים, עד שלא אצפה כל שבוע בסרט טוב חדש, עד שלא אסיים כל כמה שבועות ספר טוב, עד שלא אפרסם את ספר השירה באינטרנט-ולא-דרך-מו"לי-שילכו-נאחוי, עד שלא נלמד את כל השפות שבצד, עד שלא נבקר באיסלנד, עד שלא...

עד שלא אני כנראה אמשיך להתעלל בבלוג הזה וכל מה שיהיה לי לחפור בו הוא על כמה אני עושה המון עכשיו וכמה אני עדיין מרגיש שאני לא עושה מספיק.

כנראה.

מלבד זה כל הרהור יפה יותר ואישי יותר אודות העכשיו נעלם ממני.

ובעניין לא קשור בכלל: יש לי תלמידה מוכשרת, לפחות אחת. כמעט ולא מדברת ובאופן כללי מתנהגת מעט מוזר וחמוד, אבל היא כשרונית ברמה אחרת. תוך כמה שבועות הצליחה יצירה מאד לא פשוטה יחסית אליה, תוך כלום אימון התחילה להתקדם על משהו שהוא 2-3 רמות מעליה. אם אני אצליח לתקן עליה דבר וחצי דבר נוספים עד סוף השנה, שנה הבאה אני מקווה שהיא תלך למורה אחרת.

התחושה הנפלאה ביותר שקיבלתי מהוראה עד כה הגיעה ממני - היא הפתיעה לגמרי כשהצליחה בע"פ, יצירה אמנם קצרה אך כאמור לא פשוטה במיוחד, בטח לא למישהי שבקושי עכשיו התחילה שנה שנייה בסה"כ. פתאום, בע"פ. פופ.

פאקינג איי. הרגשתי גאווה אדירה שיש לי ילדים כאלה. לא בזכותי היא הצליחה את זה, אבל להיות עד לזה? אדיר.

בכלל, הקטע הזה של הוראה הוא משהו נדיר שהייתי בכיף משלב לתוך התזונה. בבקרים לטפל בבתה"ח, בערבים להתחיל לקבל פרטי וללמד פסנתר? נשמע כמו אחלה מתכון לחיים הבאים.

קטע כזה.

תמיד להסתכל קדימה.

לתת מבט חטוף על העכשיו,

להריח ורד נבול,

ולהתקדם הלאה.

קטע.

אהבות עד

צרי