השפיל, צורה מס' 7?

"אתה תראה כשתגיע לסטאז', עם כמה טמטום תתקל. כמה שתשנא את המקצוע" - חבר טוב, תזונאי בעצמו כבר.

"אתה לא תהיה מאלה שיושבים ואומרים - 3 עלי חסה, חצי קופסת קוטג', נכון?" - חבר אחר, בעת סיגריה, ביוטכנולוג אעלק בעתידו.

"אם זה מה שאתה מתכנן (תואר שני), הסטאז' יהיה לגמרי.. כמה צעדים אחורה בשבילך" - התזונאית שחנכה אותי.

טוב, כתבתי על זה פוסט מושקע ומגניב שכלל בעצם קינה שלי על כך שנמאס לי מסטגנציה ואני בכלל רוצה המון שינויים. הוא נמחק, תודות לאינטרנט דפוק, אז אני אכתוב על דבר אחר לגמרי, שקרה במיוחד אחרי היום.

החלום ושברו

כביכול, מההתחלה ידעתי שתזונה במובן הקלאסי שלה - לשבת מול מטופל סטנדרטי, חולה/בסיכון/בריא לכל מיני דברים, להגיד לו מה לעשות, חוזר חלילה - זה לא העתיד הורוד שלי. זה בעצם גם לא התכנון שלי. במקרה הכי גרוע, זה הדרך בה אני אלמד דברים שלא מלמדים באקדמיה, כלומר, נסיון. שלא נדבר על זה שמרוויחים מזה פחות ממה שאני מרוויח עכשיו כמתרגם / מתמלל / מורה לפסנתר במתנ"ס שכוח אל. אפילו הרבה פחות. קצת מביש. אבל בעצם, כשאתה בתוך הלימודים, לפני שאתה באמת יודע מה הולך, אתה לא מפנים את זה עד הסוף. אז יוצא המצב ואתה שנתיים שקוע בכלל בלדעת איך לגזור פונקציות רציונליות, לצד לזכור בע"פ איך עושים בע"פ תגובת גריניארד ואז זה עובר ללזכור איך הולך מעגל קרבס וכן הלאה. עד שאתה מגיע לשנה ג' ובעצם מתקרב לעשייה האמיתית של דיאטנות.

השם דיאטטיקה נראה לי בשנה א' וגם בשנה ב' כמשהו מרוחק, נשגב כמעט. כמעט כל תזונאית שנה א' מסתכלת על זה בחצי יראה ובחצי ציניות. ברגע שמתחילים את הקורס עצמו זה הופך לציניות. 99% ממנה. אתה לפתע מבין שרוב החומר העיוני תאכלס אתה יודע כי למדת ביוכימיה ותזונת אדם (שזה שילוב של מלא חומר מעניין), וגם כי אתה יודע לקרוא אנגלית ואתה מכיר את הספרות הרלוונטית. הקורס עצמו, שאמור להיות הליבה של התזונאות הקלינית, הופך ללא יותר משיעור הקראת הנחיות, קווים מנחים וניירות עמדה של קרדיולוגים/נפרולוגים/וואטאבר. התזונאי הקליני, במובן הזה, הוא לא יותר מפקיד חביב, אלגוריתמי למדי, שמעביר למילים פשוטות מילים גדולות יותר, ועושה חישובים פשוטים למדי באופן חובבני ומהיר. 

האשליה עוד יותר התנפצה במסגרת הקורס-פיילוט שעושים לנו בקשר לליווי מטופלים. יומיים הצמידו אותי כמה שעות לדיאטנית. היא הייתה נוירוטית עם יחסי אנוש כאלו שאם היא הייתה מתקרבת למישהו מאהוביי (ולמעשה לכל אדם, אבל הייתי תחת חסותה אז לא לעניין לצאת עליה) הייתי כנראה דוקר אותה או מעיף אותה בעדינות. במילים אחרות לא התרשמתי. הנוירוזה שלה גרמה לי לפריחה. העובדה שתזונאיות לחוצות נשארות תזונאיות לחוצות, שחוסר יצירתיות נשארת חוסר יצירתיות כמעט כמו מצב גנטי, הוציאה ממני את הרע שבי, אבל לא כלפיה, למזלה. ולמזלי. ציון וזה, חראם. מעל להפרעות שלה או סתם חוסר יכולתה להתמודד מול המין האנושי בצורה אמפתית, העבודה החוזרנית, המפעלית משהו - שבסה"כ מחפשת מדדים פשוטים ומטפלת בהם בצורה בנאלית למדי; וכשיש מקרה "האוס" כזה או אחר שמרתק - הוא מרתק רפואית, תזונתית? אין לך ממש סיי או משהו שמבחינה טיפולית באמת יוביל לאנשהו. למעשה, אתה הלכה למעשה - פקיד. עם אופציות מוגבלות למדי. הדבר היחיד שיכול להיות מעניין הוא לנסות לבדר את המטופלים שלך ולתת להם עוד סיבה לחייך על הבוקר. אני את שלי עשיתי כשאמרתי למטופלת דימנטית שלא יודעת ממש עברית - "דוברה אוטרה!" והיא חייכה חיוך גדול אחר פרצוף מאד, מאד מבולבל. 

במילים אחרות, כל הסמסטר הזה - והיומיים האלה - הוציאו את ההערכה שלי מדיאטניות באופן כללי ומהמקצוע עוד יותר.

ואז קרה היום.

..ותפירתו

ארוחה משפחתית. לא חשוב של מי. קרובת משפחה, לא חשוב מאיפה, לא חשוב של מי, מסתבר - היא אם לילד על הקשת האוטיסטית. כידוע לרוב מי שסבל אותי בשנים האחרונות, אוטיזם זו הסטייה הטיפולית הגדולה שלי. בעצם בגללם התחלתי בכלל תזונה. אמנם, נכון, לפי שעה אני לא הולך לחקור אותם בתואר השני כפי שתכננתי ואת האמת זה לא מבאס אותי- זה גם יותר נושא לדוקטורט, וגם הנושא שכנראה אני הולך עליו לתואר שני הוא לא פחות מרתק ועוד עם חבר טוב. אבל אוטיסטים תמיד ישארו בפינה חמה בלב שלי ומה שספגתי במשך שנה באלו"ט אני בהחלט יכול ליישם בשטח, ולשלב עם מה שאני יודע תזונתית.  שלא נדבר על היום עיון שהייתי בו על האכלת האוטיסט והסקירה הספרותית שכתבתי בעניין. אני לא שם דבר - ממש לא - אבל אני יודע משהו מהחיים שלי. זה על בטוח.

האם שמעה, במקרה, בחצי אוזן - שהזכרתי את זה שעבדתי עם אוטיסטים בחיי. היא תפסה אותי. בום. "אתה עבדת עם אוטיסטים? אתה יודע, הבן שלי וכו', תגיד, מה אתה חושב? הוא בסדר? יהיה בסדר? אני בסדר?" וכל מבול השאלות הרגיל. המבט אותו מבט שבור. רצוץ. לא ראית אם מתה מבפנים אם לא ראית אם לאוטיסט (או מפגר, אבל לאוטיסטים השבר ברור יותר לעין). דבר ראשון הרגעתי אותה. ילד שמשחק עם אחותו, מסתכל לה בעיניים, צוחק, וזורם - כנראה שעשית משהו טוב. אח"כ התחילו שאר השאלות. בייחוד על התזונה. מסתבר שגם אצלו, כמו אצל רובם, הפאק הבעייתי זה.. האוכל. בעיות כאלו ואחרות.

פתאום הבנתי שבעצם, בשילוב עם מה שאני יודע תזונתית - מה, מתי, למה, כמה כדאי יחד עם מה שאני יודע על אוטיסטים - איך ספציפית אליהם, מה חשיבות הגישה ואיך אפשר לתפעל את זה קדימה - 

שכאן

יש לי איך לעזור. אני אשכרה יודע מה להגיד. אשכרה יודע מה לעשות ובטוח, כמעט לגמרי, שזה הולך לעשות לו טוב. מה זה טוב. לטפל בו.

לא הצעתי לה טיפול ישירות. אבל כמו כל אמא-של, כשאני רק רומז שאני גם יודע מה זה אוטיסט תאכלס, וגם יודע מה זה תזונה - אני כנראה משוריין.

עכשיו, עזבו כסף. עזבו יוקרה. עזבו שטויות.

אם סופסוף אני אוכל להוציע מהשטויות האלה של למלמל קראוס-שירס-גיידליינז-וכו'-וכו' משהו שמזכיר עזרה אמיתית לאדם ולא רק מלמול מזדיין של אותן שטויות - סופסוף לעזור למישהו שבאמת צריך עזרה..

פאק.

היה שווה את זה.

אולי אני אשכרה אעזור למישהו. ואפילו אתפרנס מזה.

ובפינת טפיחות האגו היומיות:

"היינו כולנו רוצים לנגן כמוהו!" אומרת הבוסית שלי במתנ"ס שם אני מלמד פסנתר, אחר ששמעה אותי. הייתי לוקח את המחמאה הזו ברצינות, אבל אני לא יודע כמה היא מוזיקאית וכמה היא סתם רצתה לתת לי צ'פחה לאגו. בכל אופן, היא הגדילה אותו עוד יותר. כל הכבוד לך באמת, היה חסר?

"...ממשרד הדיקן מוסרים עליך מילים חמות מאד בתור פסנתרן. אנחנו בונים עליך הרים וגבעות." אומר האחראי הלוגיסטי למלגת המוזיקה שהתקבלתי אליה. המגניב - שכנראה הולך להיות לי סיי מאד גדול בהרכב המכללתי הזה, וגם מלגת לימודים כזו או אחרת. 

זאת אומרת שמוזיקה מממנת לי את האגו ואת הלימודים וביטוח לאומי לפי שעה.

תודה מוזיקה!

ובכלל, כיף לקבל ממקומות חדשים הערכה לדברים שאני עושה. אמנם זה לא המטרה העיקרית, ואמנם זה דווקא סעיף ששווה להתנגד לו בד"כ, אבל, הי, זה משמח שמדי פעם מקבלים פידבק שכזה. 

בכלל,

העיקר מהעניין הזה זה שיש לי תלמידים שאשכרה מחייכים, חלקם אפילו עם מבטי "וואלה?" כשאני מדגים להם משהו חדש; ואם יהיה הרכב מכללתי, שאני אוכל לתת לו הצעות עיבודיות, עוד יתאפשר לי להפוך את הטקסים בתל חי למשהו.. מגניב, לאללה.

כמו כן, קניתי מאוורר-חום כזה והוא עובד מדהים ואני ממליץ בחום. וגם כולה 900W. לא פסיכי ולא מזיין את חשבון החשמל בעיקרון. פאקיאעה.

:)

קיצר, תחושה סבבה לגמרי.

אהבות עד

צרי

ותודה לפפי.

לו הייתי כותב דרמת נעורים נוסח "סקינס" או "אופוריה", שמתאימה לאקלים הים תיכוני, שמתכתבת עם המצב אבל לא חופרת על הפוליטיקה יותר מדי, הייתי דבר ראשון מתחיל במודל מצליח או יוצר מודל גאוני יותר.

אם הייתי בוחר במודל מצליח - הייתי הולך על המודל של אוז. כמה דמויות עיקריות שממשיכות וסביבן יש דמויות אחרות, אבל בהחלט אין דמות עיקרית, ואם אופציה, גם אין מנהיג. העובדה שבסקינס היה את טוני / פרדי-או-אפי וכו', ובאופוריה יש סוג של הנהגה - או דומיננטיות - פחות מגניבה בעיניי. 

אם הייתי בוחר במודל חדש - הייתי לוקח מודל של דומה למה שחוויתי במציאות. יציאות. אירועים בתור המרכז, אנשים בתור עוברי אורח. או שזה כללי מדי. אז הייתי הולך על האלבום שבא לי לעשות מוזיקלית - חוויות בתור המרכז. אבל חוויות אומר יותר מדי פסיכדלי ויותר מדי אימפרסיוניסטי.

הייתי משלב. הולך על מודל שכן מתרכז בדמויות (כדי שאנשים יתחברו) אבל כן מתרכז ביותר להעביר מה זה להיות מסטול שליש מהזמן, חרד שליש שני, וישן/חושב שליש שלישי.

הסינרי - אם באופוריה זה ת"א רבתי (למה, נעורים זה גוש דן?) ואם בסקינס זה בריסטול (נו, מילא) - בסדרה שלי זה היה מפוצל. על מודל חבורות. יש כמה חבורות, ויש אנשים שעוברים בין לבינם. יש את החבורה בב"ש, ואת החבורה בק"ש, ואת החבורה בת"א, וחבורות במקומות אחרים. אפשר לבנות דמות של מישהו/י שכן בורחת מהבית ועוברת בין החבורות הללו במשך עונה מסויימת. נדידה. All gone to look for America שרים סיימון וגרפונקל, תרים את ארצם. אדם שבורח מביתו עובר תהליך כזה. בטח אם זה בטרמפים, אוטובוסים, וכו'. יכולה להיות עונה משעשעת. אבל היא לא תהיה הראשונה.

קצת סדר.

שם סדרה מוצע - כמו מחזה / קובץ סיפורים שהתחלתי בזמנו - "שכונה רצח"

עונה 1 - "דודא"

העונה תתמרכז על מקום גבול. על תפר. משהו כמו שדרות משולבת לב"ש, או משהו כזה. שלא כמו אופוריה היא תהיה מורכבת ממה שהעם הזה באמת מורכב ממנו. מעט אשכנזים, הרבה אנשים ממוצא מזרחי, עלילה רוסית/קווקזית ותת עלילה אתיופית בהתהוות. למי שראה וסרמיל? שיט שמזכיר את זה. (אחלה סרט, וסרמיל).

לא תהיה רק חבורה אחת, אלא התנגשות של כמה והמוטיב הזה של כוללנות חברתית. יפגשו איך? כמו שנפגשים תמיד. בפארקים. בביה"ס. באירועים הקטנים.

אז יהיה את החבורה של הערסים, שמתוכם יהיה גיבור או שניים, אולי אחד מהם יגלה נטיות הומוארוטיות כלפי חבר שלו, וידחה את זה. כמו שבאמת דוחים את זה. וימצא את עצמו (כמו שקרה אצלי) מדבר עם המוזר השכבתי, אחרי ליל התנסות דפוק עם הסנפת דבק, מדבר על איך שהחוויות האלה של החיים חוזרות על עצמן. על טבע המציאות. קרייזי שיט. הפאקצה-פריחה-אעלק-כינוי-מעליב-לאישה-ממוצא-מזרחי, תהיה עם סיפור כואב כמו כולם.

לא שיהיה לו פתרון.

תהיה חבורה של גופניקים. שם כל העוולות של העלייה הרוסית תוצג. ותהיה לא רק קייס סטדי של החברה הישראלית. אלא של כל חברת מהגרים. עם סימנים כבדים לנסיון לחזור הביתה. וסבתא שמנסה לשיר "הבה נגילה". והורים שרוקדים למוזיקה ים תיכונית כדי לנסות להתערבב. אבל בסופו של דבר הם סבטלנות. תמיד היו תמיד יהיו. וכמובן שיהיה שם אזכור לסיפורים המפורסמים של הגופניקים. כמו איך שהגדול והגרוזיני ביותר שבהם איים על אנשים אקראיים ברחוב והשוויץ בצלקות הדקירות שלו; כמו להיות שיכור לגמרי ולהביא מכות לאנשים אקראיים לגמרי.

תהיה חבורה של פריקים. הדמויות יהיו מה שיש באמת, ואף דמות לא תהיה רק הגדרה שטוחה. הכוסית תהיה לסבית שיודעת לשיר מדהים ומכורה לסיגריות, אבל לא שותה - שקטה, אבל אף אחד לא באמת רוצה לזיין אותה. כי היא יותר מדי יפה מכדי להיות משהו מושג. כי היא יותר מדי. חוותה התעללות דפוקה בילדות שלה. יצאה מזה? לא ידוע. תמיד לא סגור. יהיו להם שמות, ולא רק כינויים (אחמ אחמ רון לשם).

יהיו אנשים בין לבין. השרוט התימני שבמשבר זהות. הבנאדם שעשה יותר מדי סמים, וכולם מנדים אותו, והוא שקרן פתולוגי. החרטטן שעובר בין כולם, מתחיל פה ונגמר שם. הסקייטר הקווקזי המוסלמי. וכו'.

אבל זאת ארץ ישראל. אז יהיו אזכורים לדברים קצת יותר כואבים. תהיה התנגשות עם בדואים. יהיו קסאמים, וגראדים. האיום הזה, המחשבה על צבא תהיה הרבה יותר נוכחת. אנשים כן יאופיינו לפי המשפטים הפוליטיים שרצים מדי פעם, אפילו פה בישרא'.

אולי כמו בסקינס לכל דמות יהיה בלוג. או פרופיל מקושרים. או פרופיל פייס. או פרופיל כזה או אחר. עם מחשבות על עצמו. עם רצון משל עצמו. 

עונה 2 - "לכתך אחריי"

הדמות שתהיה דומיננטית למדי או מגניבה למדי מהעונה הקודמת כאמור בורחת מהבית. היא תרה את הארץ. תופסת טרמפים עם אנשים הזויים, לאו דווקא מתבגרים. מגיעה למסיבות הזויות עם קוקאין בשירותים במכוניות מגניבות של חצי עבריינים כאלו ואחרים. מתאהבת בדרוזי אקראי, שוכחת מזה. פרק שלם בתחנה מרכזית תל אביב על כל גווניה. אולי שיחה עם פליט/מהגר עבודה שלא סגור האם הוא זה או זה. תעבור בין כמה נקודות מפתח בארץ. בעצם כל פרק סוקר וסוגר דפוס התנהגות אחר. האלטיזם המצולק הקיבוצניקי באחד מקיבוצי הדרום. הניתוק האופטימיסטי נוירוטי המושבניקי בעמק יזרעאל. התלישות המדהימה של קריית שמונה. העבריינות המיואשת של ירוחם. הריחוק החוצפני של אילת. הצפונבוניות של רעננה. הקוסמופוליטיות של ת"א. הבעייתיות המדהימה של ירושלים שבכלל ראויה לסדרה משלה, בקטנה. ופרק מונולוג, רווי הזיות - כשהפסוק הזה מיחזקאל לא מפסיק - "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך; לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" - והיא אי שם בערבה, בהזייה ארוכה ונפלאה, משל לכל המסע הזה. בסוף חוזרת.

ושום דבר לא משתנה. בבית שלה ידעו שהיא תחזור.

עונה 3 - "לית אתר פנוי מניה"

אם זכרתי את זה נכון. יסקור עוד פנים רבות שיש לנוער. כמו התבגרות בישיבה. כמו התבגרות בכפר ערבי. כמו התבגרות של אספרגר. או חרש. ואיך כולם נפגשים. כל החלשים, כל הרחוקים, כל האחרים.

זה בינתיים מה שעולה לי לראש.

אם הייתי מתאר דמות אחרת, הייתי הולך על הדמות של ריימונד (שם בדוי, בהתבסס על אדם שפעם הכרתי).

ריימונד הוא סטלן על שמוערך בקרב חבריו בתור יודע הכל על שום דבר. כל משפט שני בממוצע שלו הוא המצאה רבתי על כלום ושום דבר. הורים גרושים. אמא חולה. מחייה בדירה קטנה, הרוסה למדי, בצמוד לזוג בדואים אוהב שמתייחס אליו כמו לאחיין קטן או ילד קטן.

העיסוק העיקרי שלו הוא להמציא סיפורים ולהקשיב לטראנסים. ואינסוף סיפורים. על חייזרים וזיונים, על חיילים שהוא ניצח במכות ועל בריחות ממשטרה, עם נשיקות וזיונים עם המורה ללשון, על אינסוף שוטים שהוא עשה בתחרות מול איזה מאפיונר ענק שהוא אחרי זה צ'יפר אותו במלא כסף וזונות וקוקאין, ועל סיפורי אקסטזי, ולזיין עד שאין שפיך ואלוהים יודע מה.

ובסוף , ביומולדת שלו, כשלכולם נמאס מהחרטטנות שלו, ולכולם נמאס מסיפורי ה"תראו איך אני יודע צרפתית למה אמא שלי מרוקאית והייתה הזמרת הכי גדולה בראבט" - דווקא החנון המוזר עושה לו ממש שמח, עד שהוא בוכה, על פינת רחוב, יושבים על במבה ו-וודקה אימפריאל חמה.

ואז הוא מספר את הסוד הכי גדול שלו. שהוא בעצם.. ממש, ממש, ממש מפחד על עצמו כבר. ושהוא מזמן, מזמן לא יודע כבר, מה אמת, מה שקר, מה יפה ומה לא יפה. מה צריך להיות ומה לא. ומתי אתמול נגמר ומתי מחר מתחיל ולאן, לעזאזל, נעלם העכשיו הזה. לאן לעזאזל נעלם האוויר שאני לוקח, הוא ישאל. ולא יקבל שום תשובה. לא מהחנון המוזר שיגמגם, שינסה להסביר משהו פסאודו חכם, אבל להגיד תאכלס - מה לעזאזל ולאן כוסאמק נעלם העכשיו - אין תשובה. לא הייתה תשובה.

המוטיב העיקרי, שלו ושל כולם זה שאין תשובה. העולם כמנהגו נוהג. סמים עושים את ההשפעה שלהם ועוברים. אנשים מתחלפים.

אולי בעונות הממשיכות יהיה סקר של מה קרה לאותם נערים שהתבגרו. ה"ערסים" שהתחילו לעבוד וללמוד להיות טכנאי מזגנים. החנונים באוני', עוברים מרד נעורים מאוחר. זה שתמיד רצה לעשות סקס הולך לקורסי פיתוי האלה ומבין כמה הוא מפספס. והסטלן.. הסטלן שפשוט עובד בקיוסק, מנסה לחזור בתשובה ולא מצליח, וכן הלאה.

אבל אף פעם אין פתרון.

זה המוטיב האמיתי.

הכל בשכונה, הכל לא עד הסוף, הכל לא מוחלט.

לא נורא.

עוד צריך לפתח את זה

אבל זה גם משהו.

אהבות

צרי

ובכל זאת אני לאמוסיף אינטרמצו.

ולא, הבנתי את זה - זה לא בגלל הרצון שלי לפידבק או מה - זה עצלנות גרידא להעביר ממחשב למחשב. אני עד כדי כך גרוע לפעמים. לא נורא.

קיצר.

בעוד אני הולך לי באחד השבילים בקמפוס ההררי שלי חשבתי לעצמי על ההבדלים בין הגיטרה שאני לומד עכשיו לפסנתר. ההבדל הבולט הוא אופן המגע. בפסנתר הוא אחיד למדי בתחילתו - זו מעין אחדות שיוצרת נצח. בגיטרה זה ההפך. אתה מוגבל הרבה יותר מבחינת המנעד הצלילי שלך. אין לך יותר מדי אוקטבות (4? 5?+- שאתה מנצל בד"כ) למול ה7+ של הפסנתר. יש לך אינסוף פריטות וטכניקות ולכל תו זהה שנופל על מיתר אחר יש מבע אחר, אמנם, והציפורניים, ותנועת האגודל, נותנות כ"כ הרבה בתמורה - אבל ככלי לימודי, להכיר את הנצחיות של התדרים - ובכן, הוא לא משהו. רק כשהתחלתי ללמוד פלמנקו הבנתי את הכעס שתמיד היה לי על גיטריסטים כשעבדתי איתם. למעט מעט מאד מהם, לא כולל אפילו חברים קרובים, אף אחד מהם לא הבין מה רציתי ממנו כשדיברתי על ארפג'ואים מגניבים, שבירת אקורדים יותר אינטלגנטית וכו' וכו'. הפסנתר, למי שמשתמש בו בחכמה, נותן את האופציה לראות תמיד ביותר גדול. מאקרו.

אני זוכר את המורות שלי לפסנתר בזמנן, שהסבירו שאמנם אי אפשר לעשות דברים קטנים כאלו ואחרים בפסנתר (טרמלו, ויברטו, וכו') אבל יש לנו סימפוניה בשתי ידיים. זה נכון. העוצמה של הידע, של השליטה הזו בצלילים כולם - היא פסיכית.

אבל יש לזה מחיר, למאקרו' הזה. והמחיר הוא בדידות. פסנתרנים הם בודדים. אתה מבין את זה כשאתה מנגן סקריאבין, שופן, דיביסי. אתה מגלה עצב חוצה ארצות. עצב שנודד. גם פסנתרן למול פסנתרן בד"כ בודד, וזה למה כשמנגנים ב4 ידיים בדרך כלל הבדידות הזו מופגת,א בל חוזרת. הברית ביני לבין הפסנתר המדהים השני התפוגגה לאיטה סתם כי אנחנו כאלה. זה לא עניין של התמדה. זה עניין של השארות במקום. כשניגנו יחד, הייתה סינרגיה - אבל הייתה תחושה עצומה של שנינו בנסיון שלנו לצרוח "אני!" ולא סתם, אנחנו צריכים את זה. ובין השאר, אנחנו רגילים לזה. פסנתרן הוא דו קוטבי, לרוב. או שהוא מלווה, או שהוא סולן. יש חריגות בדמויות מוזיקה קאמרית כזו או אחרת אבל גם אז, בגלל הרבדים וכל הפוליפוניה - אתה מוצא את עצמך תמיד על הציר הקוטבי הזה. בין בדידות עצומה לבין הקטנה עצמית. בין בדידות שהיא אגו, לבין ליווי שהוא ביטול עצמי.

בתוך אולם פרקט, שומם, פסנתר כנף, דו דיאז, ואף אחד לא שם כדי להקשיב, וגם אם כן, אף אחד הוא לא אתה שם, ואתה לא יכול לשכפל את עצמך כדי שתתלהב ותשמע בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע.

לפעמים, אמנם, אתה מקבל את התגובות להן היית זקוק.

יש כמה תגובות כאלו, שהפיגו את הבדידות.

הראשונה הייתה כשחבר מהצפון, בזמן לבנון השנייה, שמע את ההקלטות שלי ואמר שבין קטיושה לקטיושה זה מה שמרגיע אותו. והודה לי.

השנייה הייתה באותה מלחמה, כשניגנתי לידידה שישבה במקלטים, בכפר ורדים, את השיר שעדיין לא הוקלט ולא ממש סויים באופן כללי - "תקווה קטנה (ברה מז'ור)". היא בכתה.

השלישית הייתה קצת לפני המלחמה הזו. ברסיטל שלי היו שתי נשים שבכו מהאילתור שלי ספציפית. מהיצירה "הנמלה" של יעקוב גלבוע, בכתה המורה המיתולוגית שלי לתאוריה. טוב, לא בכתה, אבל שרה כזה ונכנסה לחוויה. זאת, אגב, אולי היצירה שהכי הצלחתי להביע רגשית בכל החיים שלי.

הרביעית הייתה כשאמא בכתה אחרי שהיא שמעה את ההקלטה של השיר שכתבתי לחתונה של אחותי, שהוקלט אצל חבר טוב והושר ע"י ידידה של אחותי (ושלי) ששרה מדהים.

הציטוט הזה מבית בונדרברוק של תומאס מאן ירדוף אותי לנצח. 

אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר, אני מבין שאותו הציטוט שעיקרו הוא "אף אחד לא מבין ולא מאזין לדברים גאוניים לגמרי שאני עושה!" - מתרחק. כלומר, כן, הוא ירדוף, חופשי, ללא הרף. אבל עם סייג. וזה שמדי פעם, למול מרווח הסמך של 95%, יש את ה0.05 הזה של אנשים שכן מגיבים כמו שהייתי רוצה שיגיבו, או יפתיעו אותי. שכן, בסופו של יום, המוזיקה שלי מצליחה לגעת במישהו, במשהו, איכשהו. שכן טוב לאנשים, שאולי אינ יצרתי את זה אבל זה לא משנה - העיקר הוא שלמישהו עכשיו טוב. וזה למה אני עושה בכלל דברים לאחרים. 

יש בעצם גם קוטב נחמד בתוך אותה הבדידות. ברגע שאתה עושה הרבה מאד "פסנתר" או הרבה מאד אילתור או הלחנה או מה, אתה נכנס לזה מספיק כך שאתה גם ככה מתבטל בתוך עצמך.

ואז כבר שום דבר מזה לא משנה כהוא זה.

יש בזה משהו שהוא יותר ממנחם. הוא מעצים.

אהבות עד

צרי

 אני לא אתן קרדיט, אבל לכל הבלוגרים שאי פעם השתמשו בזה ולמי שהמציא את זה, תודה, אתה הולך לבזבז לי עכשיו משהו כמו 20 דק' עד שאני אלך למיטה ואתלונן על זה שאני מתעורר בבוקר בשביל מעבדה מזדיינת שאני בכלל לא רוצה לעבור, אבל נחש מה, מל"ג, כן, קיצר -

טוב, בוא נראה אם אני מצליח לעשות את זה בבום. אם לא, אז נדחה את זה ונעשה רק חלק, ואולי נפסיק לברבר ונברבר לעניין?

1. דברים משונים שאני עושה לבדי. טוב. אני מאלתר. אני מדבר לעצמי. אני כותב. אני מבלגן. אני מבזבז הרבה יותר מדי זמן. אני מתאמן על הפריטות פלמנקו על הג'ינס. אני מתאמן על הגיטרה, או על הפסנתר, או מאלתר עליהם (פסנתר יאיי גיטרה בוהו), אני מקליט, אני כותב עוד, אני משרבט, אני מבלגן. מנגן על השיניים. מדמיין דברים מוזרים. כשאני הולך ברחוב עם האוזניות אני תמיד מדמיין מה יקרה כשאני אהיה גדול ומפורסם (פחחחפחפחפחפח.פח.) וכשאני עושה דברים שאני שונא, אני הולך לעשות דברים שאני אוהב. או דוחה. מלא.

2. כיצד השתנת בשנתיים האחרונות? הפכתי להיות הרבה פחות יצרי. הרבה פחות תשוקתי. מערכת היחסים שלי ושל זוגתי מאופיינת בשיוויון נפש גמור ואקוויוולנטיות. מי מנוחות. אני כנראה אהיה תזונאי יותר טוב, ובאמת שהשנתיים האחרונות תרמו לידע שלי כמו שאף שנה בערך לא תרמה, ואני באמת יודע דברים שאשכרה אולי יגרמו לאנשים אחרים לחיות יותר טוב. אולי. גם כן הטמעתי קצת יותר דברים מהטאו, וזנחתי מאד את היהדות וכל הביטויים שלה בחיים שלי, עד כדי כמעט מחיקת זהות, למעט הידע האינטלקטואלי שלי וכמה ערכים שנשארו (נוסח בל תשחית והקראפ המוסרני הרגיל שלא צריכים להיות יהודים כדי שהוא יהיה נוכח). אני גם מודע יותר להתנשאות שלי אפילו יותר מפעם, ואני חושב שבאופן כללי הצלחתי למגר את העניין. גם התמודדתי יפה עם האלכוהול. ודברים קטנים יותר או פחות. אני גם משתדל יותר לעשות כושר, אבל לא מצליח. לעזאזל.

3. איזה אדם מושך אותך? בעיקר בלוגרים/ות, בוא נודה על האמת. פעם זה היה פטיש עיראקיות, ואז זה היה פטיש מטורללות, ואז.. לחזור לאקסיות.. וכו'. אבל תאכלס מושך אותי בהרבה מובנים בלוגרים/ות. ההבדל היחיד הוא שלא כמו פעם, אני לא הולך ומסתער או מנצל את החשק הזה, או אנא אערף. אני פשוט נהנה מנוכחותם של צללים וצלקות, אמיתיים ובידיוניים, יפים ומכוערים, רהוטים או לא. ובעיקר, זו הדרך שהכי מעניינת אותי. וגם אנשים משוחררים תודעתית ורעיונית, ואנשים לא לחוצים. ובניגוד גמור לכל מה שאמרתי, זוגתי, ודווקא כי היא היא האנטיתזה לזה, ומוכיחה לי יום יום שאפשר גם אחרת מאיך שאני חווה את העולם. נפלאה.

4. מה אתה לובש למיטה? טרנינג, גאטקעס, חולצה מעל, קור, קור, קור, חתול, קור, פוך, קור.

5. חמישה דברים שמטרידים אותך לגבי המין הדומה/שונה. א'-ה' הם קיימים. סתם. בוא נעשה את זה מסודר. 

דומה: לא משתמשים בשכל שלהם, מתיימרים, משקרים לעצמם, בתודעה הזוייה, מכלילים.

שונה: פחות או יותר אותו דבר. אני לא רואה כאלה הבדלים מהותיים תמיד בין נשים וגברים. לא בשעה הזו. אולי זה כי המשקפיים לא עליי, הראש כואב, וזהו.

6. האדם שאתה מחבבו ומדוע. בעייתי. יש הרבה כאלו, והרבה סיבות. אבל אני אחבב אדם ראשית אם הוא מחבב אותי, ואני אחבב אותו יותר אם הוא יעניין אותי ממש, יאתגר אותי, יצחיק אותי, או ישתה איתי הרבה. גם ינגן איתי נכנס, אבל אני נוראי בקטע הזה. עדיף שישתה. חבל עליו/ה.

7. דעתך על לבגוד באנשים. אחר ההיסטוריה שלי אין לי ממש סיי בעניין הזה. בעיקרון חלקים ממני עדיין מאד מתנגדים לעקרונות מפתח במונוגמיה, כמו קנאה, אבל רוב רובי הפנים ממזמן שזו הדרך היעילה יותר להתקיים, ופוליגמיה בעלת כמה חסרונות שמאד מחסירים מאיכות החיים. כך שבעיקרון, הבגידה במערכת יחסים היא כזו שצריך להתבגר ממנה. מה שתמיד אני אומר - אם אגלה שזוגתי תבגוד/בגדה/בוגדת, אני פשוט אקח אותה לשיחה של איפה-אנחנו-לא-בסדר. כי זה תמיד קשור לזה. ובקשר ללבוגד באנשים באופן כללי - עדיף שלא, אבל אני לא הונגרי/איטלקי/ימי-ביינמי מדי כדי לחשוב שעדיין הדברים האלה קיימים באותו קונטקסט. אנשים הם בני זונות, דברים קורים, לא נורא.

8. דבר מה שאתה מודאג לגביו כרגע. הסמינר של זוגתי והעובדה שהשעה פאקינג חצות ועוד 12 שעות היא צריכה להציג את זה. המעבדה מחר. סמינר שאני כותב בעצמי על נושא לא קשור. הסטאז'. תואר שני. שהתלמידים יצליחו בקונצרט. SUMS IT UP I GUESS.

9. הנשיקה האחרונה שלך. נו. התשובה ברורה.

10. עמדותיך בנוגע לסמים או אלכוהול. פי. סופסוף משפט שיכול להיות באמת נושא לפוסט לו היה לי עצבים לעסוק בזה. בוא נתמצת את זה יפה ופחות חופר נניח מהפוסט הקודם על ההשוואה בין סקינס לבין אופוריה, סבבה? סבבה. ככה. שאלת המוסר והחוק לגבי חומרים פסיכואקטיביים למנהם, החל מאלו שאתה יכול לייצר בעצמך דרך חיבוק (אוקסיטוצין) או דרך מחשבות חיוביות (סרוטונין+-) או דרך התרגשות (נוראפינפרין ומערכת סימפטית בכלל) לבין אלו שאתה צורך (החל מסוכר וכלה במה שבא לכם) היא שאלה מרתקת, אדירה, ובעיקרה נידונה בעיניי רדוקציוניסט טאואיסט כמוני לבילשוט אדיר. בעולם מושלם לא היה חוק לגבי סמים. אנשים היו עושים בחירות מושכלות כשכל הידע והמדע פרוש לפניהם בחינמיות ובלי בעיות, בשפה פשוטה, ואם הם היו חולים - היו מטפלים בהם. אנשים שצורכים חומרים שגורמים לחוויות כבדות וממכרות פיזיולוגית ולא רק דופאמינרגית אינם פושעים, הם חולים, והם זקוקים לעזרה. להכניס אותם למוסדות אחרים ממכוני גמילה, הן טעויות אדירות. שימוש בהם הוא בעייתי, אבל הגישה צריכה להיות שונה. כמו כן גראס חייב לעבור לגילזציה גם בעולם לא אידאלי, אבל כפי הנראה אף אחד בינתיים לא יאשר את זה. אלכוהול הוא שטן נוראי, אני מאוהב בו, אבל הוא נוראי בעיקרון. וההיסטוריה זוכרת מה קרה כשניסו להוציא אותו מהחוק. כנ"ל טבק, או סיגריות - רק שאני לא מאוהב בהם. קיצר. לגליזציה מוחלטת בעולם אידאלי, לגילזציה של ירוק בעולם הנוכחי, ובאופן כללי, קצת אינטלגנציה לא תהרוג אף אחד, גם בנושא הזה.

11. מערכת היחסים הנוכחית שלך. לא בא לי לדון בזה פה. לא כי יש בעיות, חלילה. פשוט פוסטים משתפכים ונהדרים עושים לי מזל רע בד"כ. לא בא לי על אחד כזה.

12. דברים שהיית רוצה לומר לאקס. בשביל מה לחפור קברים.

13. דייט שהיית רוצה לצאת אליו. לפתוח את התיאבון בקרפצ'ו בר/טאפאס בר/משהו בקטנה כזה עם קצת עראק. ללכת לקונצרט של דיביסי/מאהלר/שוסטקוביץ'. סרט של קוסטריצה/האחים כהן/הרוסי המגניב מאחורי "פאוסט". לאחד הנחלים פה באיזור עם מלא גבינות ויין מעולה/חומוס בלו באס+ שישיית גולדסטאר. לא להפסיק לצחוק.

14. דבר מגעיל שאתה עושה. מתנשא. מחטט באף. לא מסדר את החדר שלי ודוחה את השטיפה שלו כל הזמן. למה?!

15. הדבר הטוב ביותר שקרה לך השבוע. תלמידות מחייכות. מורה שגאה בי ומלמד טכניקה חדשה. הפוסטר החדש של מאהלר. 

16. 3 פריטי אישיות בהם אתה גאה. אני אמפתי ממש, ממש ממש. אני זורם ופתוח ראש מאד. אני סלחן ברמות אחרות.

17. דברים שמפחידים אותך. הסיוטים שלא מפסיקים לאחרונה על נהיגה ודברים הזויים, והעובדה שזה לא מפסיק. הבריאות של החתול שלי. הבריאות של המשפחה שלי ובעצם של כל מי שיש לי קשר רגשי אליו. בניית ציפורניים. הרשימה משמאל.

18. הורים לא מכבדים. עברתי את גיל 16. אחרי כמה דירות שעברתי זה מפסיק הקטע הזה של "בוהו ההורים לא מכבדים אותי" ומצד שני באמת היחסים משתפרים. תנסו את זה.

19. משהו שאף פעם לא מפסיק לגרום לך להרגיש יותר טוב. לכתוב, לאלתר, לגרום למישהו אחר לחייך או לעזור לו מאד בכל דבר. החמישיהי הקאמרית. השיר Jugband Blues של פינק פלויד.

20. הויכוח האחרון שהיה לך. המממם. כרגיל, אני מגן על טבעונות ומנפץ מיתוסים בנוגע לחלב, חומציות דם, ועוד שטויות.

21. משהו שאתה לא מסוגל להתגבר עליו. הבעיות שלי בנהיגה והפרנויה שלי משוטרים ומנהגים מעוצבנים עליי מסיבות לא קיימות. ההתנשאות שלי. הדחיינות והעצלנות והבלאגן והטינופת האקראית. נראה לי שזה מסכם את זה.

22. עשרה דברים עליך שאנשים לא מצפים להם. מורה לבר/בת מצווה בדימוס. מתעתד לחקור טבעונות / תזונת אוטיסטים. אני לא יודע לנהוג על אופניים. אני יודע לקרוא בתורה לא רע בכלל. אני יודע מקאמים. אני יודע להגיד בית שלם של פושקין ברוסית (טוב, 3 שורות). פיצריקה חוזר אצלי בריפיט, וגם איזה שיר של טרנסווסטייט בולגרי שעושה מוזיקה שדומה מאד לים תיכוני שלנו. אני ממש ממש גרוע בלקבל ציונים טובים באמת. התחלתי ללמוד לנגן פלמנקו. הפסקתי להיות שרמוטה. דינג.

23. דבר מה שאתה חושב תמיד "מה אם" עליו. יש כמה. בקשר למערכות יחסים זה "מה היה אילו לא הייתי מתחיל את המערכת הזו" וזה בד"כ קשור ל"מה היה אילו לא הייתי מתחיל לדבר איתה" או "ממשיך לדבר איתה/חוזר אליה". יש גם "מה היה אם היינו הולכים על דירה אחרת" וגם "מה היה קורה אם לא הייתי מתחיל ללמוד תזונה" ואפילו דברים קטנים כמו "לא עונה לשיחה הזו והזו בטלפון". תמיד מצחיקות אותי התהיות האלה שכן הן שטות מצחיקה מאד שלא עוזרת לאף אחד, אבל הי, זה מצחיק.

24. דברים שהיית רוצה לומר לחמישה אנשים שונים. אוקי. זה מעניין! לגמרי! ווא, אשכרה פותח לי את השכל משום מה. הא. אני קצת כזה בהלם. לא רואים על הפנים שלי אבל זה רעיון מגניב כזה. אוקי, בוא ננסה. הממם.

לכל מי שאי פעם הלך לסדנאות פיתוי האלה - "תתב-פאקינג-גרו ותבינו שאם אתם רוצים לזיין עדיף לכם לאונן, ואם אתם רוצים מערכת יחסים, פשוט תהיו בני אדם נחמדים, ותשימו דאודורנט ואיזה בושם, ואם צריך להוריד במשקל, תורידו, סבבה?"

לא.ד. -"בדיוק את מה שאמרתי לך לפני כמה חודשים והחלטת להתעלם, אחרי שכולם אמרו לך, אז אנא! פעלי בהתאם!"

לחברים הסמולניים החופרים שלי - "פאקינג שיט גאד דאמנ יו אול תפסיקו לחפור ותעשו משהו ותפסיקו ליילל!"

לכמה חרטטנים שאני מכיר אישית - "אתם מזיינים את השכל, משלשלים מהפה שלכם, למעשה יש לכם צואה שומנית שיוצאת בצורת מילים. העולם מאד ירוויח אם תסתמו את הפה."

לערן דולב - "פאקינג , תודה, לך." וזה יקרה כנראה סוף שנה.

25. עשר דרכים לזכות בליבך. תדברו איתי על משהו שקראתי ותאירו את עיניי/סתם תדברו איתי על זה. תשתו איתי וויסקי טוב ותדעו להנהן. תדברו איתי על דיביסי/מאהלר/משהו מהדברים האלה שאני מדבר עליהם. תצטטו מונטי פייתון אבל לא יותר מדי. תלמדו אותי משהו חדש. תהיו זיון ממש נהדר. תזמינו אותי לגולדסטאר. תקבלו אותי כמו שאני. תנגנו על גיטרה משהו שהוא לא בלוז ולא רוק. תהיו אתם.

26. אמונותיך הדתיות. הבלוג חפר על זה יותר מדי. בעיקרון גודלתי וחונכתי כקונסרבטיבי יהודי בתוך בית שרק התחלן/התרפרם יותר ויותר. אני יותר רפורמי מכל דבר אחר. מאז גיל העשרה מגלה שהטאואיזם, בודהיזם, והמנטרות הטיבטיות/הודיות מדברות אליי כמעט יותר מהתפילות שאני מתפלל, ושאני מעדיף לשיר את הקוראלים/קנטטות של באך מאשר את הטעמים מבית אבי. מתרחק מההגדרות ומבין שאני בליל אדיר של כל הדברים האלה, ושאני משתדל פשוט להיות אדם מועיל, ואולי אפילו טוב במובנים מסויימים. מי יודע.

27. דבר על האחים שלך. דיברתי די.

28. החודש בו היית הכי מאושר השנה ומדוע. אוי מעולה, אנחנו בדצמבר כך שזה באמת רלוונטי למדי. אמנם בעייתי משהו. לא היה חודש שהייתי מאושר בו לגמרי עד הסוף. היו ימים שבהם הייתי יותר מאושר, ואז היו כמה ימים אח"כ שהייתי מעט פחות (אני תמיד די מאושר, אפילו לגמרי מאושר, באופן באזאלי משהו) אבל סה"כ אני חושב שכמו תמיד בקיץ אני פורח, ולכן סביבות אוגוסט היה מעולה (בייחוד עם האבטיח וודקה אחרי ביוכימיה והמעבר דירה שקרע לי את התחת וקצת עיף אותי אבל הי, דירה. אדירה).

29. תמונה של עצמך. פייסבוק איט. בשביל מה לזהם את הבלוג (ולבזבז לי זמן)

30. מה השתנה החודש הזה ומה אתה מקווה שיקרה בחודש הבא. מגניב, ר"ח ואנחנו מדברים על חודשים. כל הכבוד לך שאלון, אתה מדוייק. טוב. החודש הזה לא השתנו המון דברים, אני מניח. חוץ משאולי הפכתי להיות בן 24/כ"ד רשמית וש.. הממם.. התחלתי ללמד בחצור? וללמוד פלמנקו? I GUESS. חוץ מזה בתוכי דברים אל השתנו. הפכתי להיות יצרי הרבה פחות (או בעברית - אני כבר כמעט לא חרמן באופן בסיסי) שזה מצד אחד משמח (יאיי אני מתבגר) מצד שני די לא מגניב להשיל את העור הישר (ולו רק כי להיות יצרי וחרמן זה כיף) אבל אני מניח שאחרי הלימודים, כשהלחצים וכל התהיות לגבי העתיד יעברו, ואני אהיה במקום וסביבה שיותר.. יצרו-גנית?..אז יהיה יותר קל להביע את עצמי בסיטונאות כמו פעם. יש המון בפנים שרוצה לצאת. פשוט אין פנאי או סביבה נכונה או מדיום נכון באופן מדוייק יותר. לא קריטי. מה שישתנה חודש הבא? לא רוצה לאחל דבר כזה. רוצה לגלות בעצמי.

*

הספקתי לעשות 30 שטויות, השעה 12:30 (זה אומר בערך סעיף בדקה +-, לא רע +- סטיית תקן +- ממוצע. חה. בדיחה גרועה) והיא עדיין תקועה על הסמינר. אהעהע. צריך. לישון, בקרוב.

טוב, בזבזת זמן נפלאה, ותודה שוב למי שלא גנבתי לו את זה.

אהבות

צרי