את איתי הזכרתי כבר באיזה פוסט פה כשצחקתי על היפים ועל מנהגיהם המוזרים, טקסי ההיוואסקה שלהם ומה לא. גם על איתי מדי פעם צחקתי, ביני לבין עצמי - הוא לקח לדעתי תמיד רחוק מדי את עניין התבטלות החומר הבודהיסטית (או בעברית - שאין שום דבר), את עניין היוגיות (החליט במשך חודש פשוט להפסיק לאכול ולשתות, ושרד את זה איכשהו, אל תשאלו אותי) וגם מאמין שאטלנטיס הייתה קיימת ועוד כהנה וכהנה. היפי שהייתי אוהב לצחוק עליו. בהבדל אחד. הבנאדם די גאון. שרוט כמו כולנו, אבל די גאון.
טוב, הפעם ללא ספק, הבנאדם ניצח. ובגדול. בקטע של אני מוריד את הכובע, אוכל אותו, ואומר "אממממ, מזין!". לא, רציני. באמת.
להלן למה.
לפני חודש וחצי, כשאני בפגישה עם מלחין חביב במשרד בקמפוס המערבי, הוא מקבל טלפון, ומספר בעצם לי בעקיפין שאותו איתי היה מעורב בחתיכת, חושרמוטה, של תאונת דרכים. משהו רע. ברמה של אשפוז ארוך ברמב"ם, ממש בשעות האחרונות. הוא היה בטרמפ, נכנס בהם אוטו מאחורה. הוא יצא מזה רע, מסתבר.
במשך חודש וחצי הייתי בדאגה. לא ממש היה אפשר לבקר אותו כי הוא היה רדום חצי מהזמן, בקושי בהכרה. המצב היה רע. יציב, אבל רע. המון המון עצמות שבורות, קריש דם במוח, ניתוחים שהוא נכנס ויצא מהם, הרבה זבל רע. התפללתי, אני ועוד עשרות, אם לא יותר בשביל הנשמה של האדם הזה. היפי או לא, הבנאדם נדיר, יקר, נפלא. שלא נדבר על כשרוני, ושלימד אותי אישית לא מעט בתחום שאני מתהדר בו כה (מוזיקה).
הדיווחים באו והלכו בפייסבוק. המצב השתפר לאט לאט והייתה תקווה.
פתאום בום.
לפני ממש כמה שבועות, אולי שבוע וחצי, הבנאדם חזר להכרה לגמרי. התחיל לדבר, לזכור דברים. עדיין עם קצת חורים בזיכרון והיה לו קצת קשה לזכור פרטים, אבל זכר. התחיל לדבר. פתאום עבר לשיקום לבית לווינשטיין. פתאום בלי כסא גלגלים.
חודש וחצי. מהרבה יותר מדי עצמות שבורות, קריש דם במוח, ופרוגנזה של הרבה מאד זמן בבתה"ח הוא.. פאף. כמעט לגמרי על הרגליים.
זה לא אמור היה לקרות. אפילו הרופאים המטפלים מדברים איתו כאילו הוא בסוג של נס.
עכשיו חזרתי מלדבר איתו. מסתבר שהוא ישאר בבית לווינשטיין במשך לא הרבה יותר משבוע. הוא כבר הולך בהליכון.
קליק וזהו. הוא בצפון. אולי אפילו יספיק לעבור את הבחינות הסמסטר בהצלחה חלקית - לא מפציץ אבל יפחות יעבור.
שאחרי תאונה בסדר גודל שהוא עבר, זה בגדר נס מוחלט.
בגדר WTF. WTFF.
עכשיו, אני לא מאמין בזה שהוא נבחר ע"י איזה יישות אלוקית בטעות ושהוא ולא מאות אחרים שעברו דברים דומים לו למצער, יהיה פתאום בטעות יותר טוב. שהוא פתאום אחרי חודש שהוא היה תקוע עם כל משככי הכאבים שלא קיימים ביקום פתאום זורק אותם כמעט בבום. לא, אין מצב. זה לגמרי עבודה של הבנאדם. זה לגמרי שלו, זה לגמרי זכותו. אבל לא סתם עבודה.
הבנאדם לפחות בעשור האחרון חי חיים של יוגי. נכנס לטבעונות בצורה בריאה. לא עשה דברים בצורה מטומטמת. לקח דברים באיזון. למד לעומק את העניין של הפראנה, ותרגל יוגה ושיטות אחרות באופן יומיומי. התאמן חזק מאד, גם אחרי התאונה - מהרגע שהתודעה חזרה אליו - במדיטציה ושיטות ריכוז.
כבר שמעתי ממדריכי הטאי צ'י על אנשים שהיו בכסאות גלגלים ובעזרת תרגול נכון של הקאטה וכו' מצאו את עצמם עומדים, ואפילו אחרי כמה שנים כמעט משתקמים לגמרי.
הייתכן, שאלתי את עצמי - זה לא נס משמיים. זה עוד משהו שיש לגלות. וכמו שהסברתי לו - הוא עכשיו אולי קייס סטדי, מקרה אחד. מקרה בודד לדווח עליו, שזה מבחינה הוכחתית כלום ושום דבר. אבל כל דבר התחיל ממקרה כזה. העבודה של האינסולין אי אז בתחילת שנות ה20, תרופות אפקטיביות לסוגי סרטן שונים, האקמול, האנטיביוטיקה. הכל התחיל ממישהו ראשון (או קבוצה ראשונה, או כמה אנשים שעולים על משהו יחד) שמצביעים על תופעה ועל קשר, מוצאים לה הגיון ומנגנון, ואומרים הנה. ואם לא אומרים מנגנון, אז מישהו אחר מוצא את זה, מתישהו. יש סדר לדברים בעיקרון - וזה עובר הלאה - עד שמגיעים המחקרים הרציניים שמוכיחים יעילות של משהו. ואז הוא הופך להיות תו תקן. וכמעט תמיד בהתחלה מפקפקים. והגויני שמפקפקים.
אבל הנה. כאן יש הוכחה יחידנית. אין שום סיבה בעולם הזה שהבנאדם הגיע למצב שלו כ"כ מהר. אין שום סיבה בעולם חוץ מהעבודה שלו. לא, תשלובת גנטית לא מסוגלת לעשות דבר כזה בעיקרון, לא, תרופות מסויימות לא וגם לא טיפול רפואי רגיל לא. זה חייב להיות משהו אחר שהבנאדם בא איתו. לא כוחות קסם ולא צ'ינול אנרגיות במובן המנותק מהמציאות שלו. לא. עבודה של בנאדם. עבודה של בנאדם על הרצון שלו, על השליטה הסומטוסנסורית שלו, שליטה על השרירים שלו, ומודעות לדברים מסויימים באופן שאנשים אחרים משום מה לא מודעים בהכרח אליהם. ואופי עיקש.
אז כן, אני אוכל את הכובע. לגמרי. השיטות ההיפיות שלו, ואולי אפילו הצומות ההזויים האלה הוכיחו את עצמם. לגמרי.
כולי תקווה שהרעיונות שלו שעבדו עליו ישמשו גם אחרים. ואולי אפילו לשכנע פיזיותרפיסטים ואנשים אחרים לבדוק את זה יותר לעומק - האם יש יכולת לעבוד שיקומית עם השיטות האלה, גם מבחינה תודעתית, גם מבחינת תרגילי נשימה (שעובדתית מורידים סטרס ע"י שפעול פרא-סימפתטי), וגם כמובן עבודות על השריר, בצורה יותר "מגניבה" מהפיזיותרפיה הסטנדרטית?
אולי זה גם טוב למניעה, וטוב לבדוק קבוצה מסויימת של אנשים שעברו תאונה מצערת - ביקורת אנשים שלא עשו יוגה/טאי צ'י/פראנה/תרגולים אחרים, וקבוצת ניסיון שכן עשתה ולמצער עברה תאונה?
האם הם עברו את זה יותר טוב?
האם אפשר לבודד את העבודה הזו כגורם?
אם כן, הוא עלה על משהו. ומגיע לו.
ובנימה יותר אישית, אני פאקינג מאושר ברמות שדברים כאלה קורים ושחברים שלי מצליחים לצאת מזה ככה. פאקינג נס ומגיע לו, מגיע לו כ"כ.
שיגיע כבר לבריאות שלמה אינשאללה.
אהבות עד
אנא אל נא רפא נא לה
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
