כשהתעוררתי היום עם חמרמורת פשוטה לבוש בבגדים של אתמול ומנסה להזכר האם וכמה הייתי דושבאג אתמול כלפי אנשים אקראיים לגמרי שהעמדתי פנים שאני מחבב אותם על מנת שחבר יחסית טוב יוכל להתחיל עם חברה שלהן, הבנתי שיש לי שעתיים להתאפס על עצמי, לאסף את החמרמורת לאיזושהי פינה עמומה בתודעה שלי ולהתחיל להרצות על תזונת ספורט. כרגיל, טקס בוקר, או טקס כל דקה פנויה, מעלעל בפיד בפייסוש. כל מי שסיימ/ה איתי את התואר, או טוב, רוב רובן, מדריכות TRX, קיקבוקסינג, חרא אחר. טריליון תמונות שלהן מחוייכות עם המכשירים ואמרות שפר כגון "נגמרו התירוצים! כושר עכשיו! בריאות ותזונה עם א.ב.ג. - מדריכת כושר TRX ודיאטנית קלינית", אלו שכמובן סיימו את הסטאז' או דומה לזה. השאר סתם רושמות משהו על תזונה. לא משנה כ"כ.
תהיתי לעצמי איזה פאקינג דיסוננס אני חי כבר מ-2010. אבל כמו דיסוננסים במוזיקה זה דיסוננס שלמדתי סוג של לאהוב אותו. כלומר, אני עושה המון במקצוע שלי ובתחום שלי, ועוד לפני סטאז'. באמת המון. היום עברתי בהצלחה טפו טפו טפו עוד ראיון עבודה בהקשר הזה, לעוד תוכנית חיים-בריאים-תזונה-נבונה להעביר. אבל זה נורא מצחיק אותי. זה לא שאני לגמרי לא בריא, כן, אבל אלוהים אדירים, מה אני עושה שם לעזאזל.
הרי אני לא באמת אוהב כושר. ניסיתי כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות ואני פשוט לא נהנה מזה בשום צורה אפשרית. לא התמכרתי. לא יודע. לא מת על העניין הזה אבל אני מת על הגוף שלי. מת על הדימוי שלי, מת על איך שאני נראה ומת על איך שאני מצטייר. אני חולה על ההרס העצמי שלי, חולה על הכבד שלי אותו אני משתדל להשמין ולשחם עד כמה שאפשר; חולה על הריאות שלי ועל הרצפטורים הקנבינואידים שאני משתדל לגרות כמה שיותר בזמן האחרון; וכו'. מבחינה תזונתית באמת שאני סבבה לפרקים, או לפחות משתדל, אבל תמיד האינטייק הקלורי שלי (=תאכלס כמה אוכל) היה נמוך רצח. מאז ומתמיד. אני לא אכלן גדול. אני נהנה מאוכל על גווניו אבל אני מגיע למלאות ולשובע מאד מהר. יתרה מזו, דרך התואר גם פיתחתי דרך עם עצמי להבין מתי אני רעב דופאמינרגית (=רגשית) ומתי אני רעב גהרלינית (=פיזית, קיבה, גוף ולא נפש וכו').
על כן אני מרגיש תלוש לגמרי. מה אני עושה בתור תזונאי? כלומר, אני משתדל ממש ממש ליצור לעצמי כאן הגדרה חדשה לגמרי כי, הו כמה מפתיע, גם בעולם הזה אני עוף מוזר גמור. אני זוכר את עצמי מהלך בכנס תזונה שהיה, ומרגיש זר לחלוטין. אני מכיר שם הרבה פנים והרבה פנים מכירות אותי, לטובה, רעה, צחוק, כבוד, כל דבר. אבל אני מרגיש כ"כ לא קשור. עולם של אמהות במשרה חלקית ומטפלות במשרה עוד יותר חלקית, מתעסקות בפרטים קטנים לעיתים או רכילויות אחרות. זרימה שזרה לי. התרכזות שזרה לי. דימוי הגוף, ההתרכזות על כושר, בריאות, כל הדברים האלה. מעולם זה לא היה שם בעולם שלי. לא סתם כל החברים הרימו גבה כשהלכתי לעולם הזה.
איזה אירוני. מרצה על תזונת ספורט כשאני הפוך מהתחת, מדבר על תוספי תזונה ותזונה של בודיבילדרים כשאני כ"כ, כ"כ רחוק מזה - רזה ושיכור ומסטול ואוכל זבל.. לעיתים אני מוצא את עצמי מזלזל בהם בתוך נימי נפשי - ובאבחה אחת מבטל את הזלזול שכן שריטה של אחרים איננה ראויה לזלזול כשם שהשריטות שלי לא ראויות לזלזול. אז אצלם זה שריר, אצלי זה תו. הכל לגיטימי. אני מתנשא ותוהה לעצמי שמא השריטות שלי לפחות משתדלות להוביל לטוב בעולם. אני לא יודע אם אני ממשיך להאמין בזה כדי שיהיה לי איזשהו לוגוס להתקיים מולו או שהדבר אמיתי. רוצה להאמין שכן. זה לא משנה.
פשוט לא מרגיש קשור בשיט לנוף הזה. אבל זין. באותו נוף של אינסוף דיאטניות שמרכלות להן על שומנים ודיאטות ומדידות אינספור, באותו נוף של קולגות אינספור שמתהדרות ברצועות TRX ובהישגים ובשיח המוזר הזה של כושר, גבולות, וכו' - אני אהלך לי בנחת, אמלמל את הנילקנטהאה מנטרה או את אחד השירים מהרשימה של ההמנונים, ואשים באנשור וויסקי כמו בכנס הקודם.
פאקינג שיט לעבור כנסים סחי. אין מצב. אין מצב.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
