"והרפרנסים, הנה תראה, כצפוי, הם לא בסדר."
את הרפרנסים עשיתי דרך המרפרנס של הגוגל סקולר. מליוני אם לא מיליארדי אקדמאים בכל העולם משתמשים, השתמשו וישתמשו במצטט האוטומאטי הזה. הסברתי את זה.
"אבל עובדה, זה לא בפורמט שלי."
הפורמט שלך נחמד והכל, ובאמת יש כמה מגזינים, ואני מעריך שאפילו הרבה, וטובים שמשתמשים בו, את בכ"ז פרופסור-הכי-טובה-ביקום-בתחום-שלך או משהו כזה, וכוווולם מצטטים אותך, אבל בחייאת ראבאק, באמת?
"באמת."
פתאום הבנתי מה הטריגר שלי בסיפור הזה.
(פוף, חוזרים אחורה, 2008, בערך החודשים האלה)
"אתה רואה פה? הפסיק הזה לא בסדר."
אומרת ד', המפקדת לשעבר, זו שבגללה יצאתי מצה"ל אחרי שהשתגעתי וחתכתי את עצמי למול איזה סכמ"ר או מה שהיא הוציאה.
"תחזור למשרד, תוציא לי מחדש. ותדפיס. אני לא אוהבת את זה במייל."
אבל דניאלה, את הורסת ככה כמה יערות גשם בגלל שמדי פעם יש כאן איזה פסיק או איזה מה לא במקום. שמי ישמע או ישים לב.
ואותן התעקשויות בדיוק. פדנטיות על חוסר שימוש באוטומטיזציה כי הדברים האלה לא עובדים. אז במקום אקסל לחשב כל חישוב במחשבון. פדנטיות של פסיכיים ובעיקר של מאותגרים טכנולוגית. אנשים שבד"כ יש לי מהם אלרגיה קשה שמתבטאת בשוק אנפילקטי נפשי. אנשים שלא יודעים לזהות טעויות קריטיות ומתעקשים על הדברים הקטנים. אנשים שהבעיות הפסיכולוגיות האישיות שלהן כ"כ נהירות ובחוץ שאתה מתקשה שלא לנסות ולהוציא את המטפל הפנימי שלך אליהן, למרות שהן מעליך הייררכית.
פעם אחרונה ששהיתי ליד אדם כזה יותר מיומיים חתכתי את עצמי וסיימתי מערכת יחסים עם ארגון מסויים.
אז הפעם אני סתם משתגע בנחת ולא צריך להשאר איתה יותר מנניח שעה באותו חדר.
עכשיו הבנתי את זה לגמרי.
הרבה,
הרבה יותר
קל לי פתאום.
מחר, אחרי האבסנט, והלבוש הנאה, והשיער המבולגן, והחיוך הענק שיהיה לי על הפרצוף, וה20+ דק' שיהיו לי, אני הולך להביא אותה בשואו שמה. ואני הולך לחייך. וכולם יבינו על מה מדובר. ועל מה ידובר. וכולם ירגישו הכי מגניבים בעולם. גם אני.
אבל עכשיו,
זה באמת יותר קל לי כי הבנתי למה כ"כ נלחצתי והתעצבנתי מהסמינר הזה, למה כ"כ נדפק לי השכל ממנה כשלפרזנטציה מול וייסמן שהייתה פי 2000 יותר קריטית מזו הייתי רענן וחלקלק, כשהייתי עוד מוכן פחות מ50% לפחות אם לא ב150% (וזה עדיין עף ועמדנו ביעד). אבל ההבנה הזו, שכבר מזמן הבנתי והפעם הזו, בשחזור הזה - הבנתי איך זה נוגע ואיך זה מתקשר -> שזו שוב דמות האם שאינה מרוצה, דמות האם המתזזת שנותנת תחושה שהא בלתי נתנת לריצוי, להגעה, להחברות - והכל מתוקף ההייררכיה לגמרי, בדיוק כמו אמא, והמורה לפסנתר, והמפקדת, ועכשיו היא -> ובכן הכל עכשיו ברור לגמרי סופית.
*נשימה החוצה*
ובדיוק כמו בפעמים הקודמות -
אמא הודתה שאני יודע לאלתר, ובכתה ממשהו שהלחנתי.
המורה לפסנתר הודתה בשיעורים האחרונים, "באמת הייתי צריכה לשלוח אותך לאנדרה היידו. איך טעיתי."
והמורה לכימיה אמרה ש"אתה נראה הרבה יותר טוב. רואים שאתה תצליח, ומצליח" בחיוך, כשפגשתי אותה אחרי שלקחתי ציונים.
והמפקדת הודתה לי על זה שאני הולך לטפל בנדפקים, כי גם לה יש לזה קשר, שלא נפרט כי כבוד זה כבוד.
אולי גם עם הפרופ' תהיה סגירת מעגל. לדעתי פחות כי אני ממש לא בשלב אינטימי-חלקי כמו שהייתי עם שאר הדמויות פה.
לא נורא.
עצם זה שזה עוד רגע מאחוריי,
ועוד רגע אני שוכח מקיומה -
ובכן,
שווה לי הכל אם לא מספיק.
אהבות עד
צרי
(נשימה עמוקה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
