ופתאום נזכרתי שהיום מחליפים את השעה 2 לשעה 3, מה שאומר שבעצם אנחנו מוחקים את השעה הזו מהיום, מהשעון, מהתודעה, מהיקום, אותו יקום שהשעה 2 מעולם לא הייתה קיימת אצלו, ולמעשה שום שעה לא הייתה קיימת בשבילו, אלא רק בשביל אותם אורגניזמים ליניארים שמנסים לתפוס מקטעים מקטעים קו ישר ואינסופי למראה אותו בל לנו לנסות להבין או לגשת אליו. אני מביט מסביב. שולחן שהסתדר מחדש. אגרטל מאולתר עשוי בקבוק כהל נקי 96% שידע ימים שיכורים ומשכרים בתור חומר גלם ללימונצ'לו. ברקע דיוואן הלב, מנסים להזכיר לי לעבוד אלוקים שלא בדיוק זנחתי כמו למדתי דרך מוזרה מאד לעבוד אותו, כשאני שוכח לאט לאט מהמסורת של אמא ואבא ומנסה להכיר דבר חדש ותוהה לעצמי הם יש הגיון בכריתה האיטית הזו של שורשיי כאילו היו שיני חלב שמתנדנדות להן, האם טוב לי בלעזוב אותם שם שדודים שמוטים כרותים שכוחים, או שמא עליי להתגבר כארי (וכמו לייבוביץ', להרים היד והאצבע) על אותם יצרים לזנוח ולנוח (הוי הדמיות בין לזנוח לזנות ולנוח, ומה היה אומר המקובל הר' אבולעפיה על כך?).
לנוח או לאו, לזנוח או לאו, אין ספק שבשעבודי לגטסי אני זונח דברים אחרים. יש לי סברה משעשעת משהו שהירידה בתפוקת הכתיבה שלי קשורה בקשר ישיר מובהק וחיובי לכמות שעות הנהיגה שלי, הרי כשאני תקוע בפקקי חול המועד, מתי אספיק לפתוח מחברת ולהתרכז לתוך שיר? אבל באוטובוס, חזקה עליי, אף בתקופה חלשה ובימים שדבר אמיתי לא קורה בהם מלבד תהליכים איטיים, לכתוב ולכתוב ולדמם ולהוציא.
השעה 2 הולכת להעלם ויחד איתה החוויה הזו של ללכת ברחובות מאזין לדבר מה ונותן ליקום להפוך להיות פס-תמונה לקולות שאני משחזר, ולהפך - ואני תוהה האם זה אומר שנעלמה לה עבודת הפנימיות שלי, או שהמירה את דתה לדת המובהקות והקוהורטה. וכך המשוואה נהירה לה יותר ויותר - ככל שאמעיט לצאת החוצה ולהלך, ככל שאמעיט בתעבורת אוטובוסים ורכבות חזקה עליי להתרכז פנימה ולהתאחד, מה שאומר שככל שאתאחד פיזית עם עצמי ואתייחד כאילו עצמי ואני הם חתן וכלה ביומם - לא אעשה דבר, לא אניע דבר, לא אחווה דבר.
אבל עכשיו, רגעים שלווים ובודדים, אל מול שולחן נקי, שאריות קפאין, וחוסר חשק לסיים עבודה שאין טעם לסיים היום או סמינר שאין טעם להתקדם איתו כאשר התקדמתי די, ובכלל דברים שאין טעם לרוץ ולהצביע ולעצבנם, אני כותב, אני לא יודע מה עוד אני רוצה להוציא, אבל אני מוציא.
משהו בי רוצה להמשיך ולכתוב ולהאזין עד שאסתחרר לגמרי. מההתמסרות הזו, כדרוויש, אני אולי אבלבל בין עצמי הכותב לעצמי שבתחילת ובקצה האגו שלי, שאני אתבלבל בין שמים וארץ ובין תוהו ובוהו (כאילו ישנו הבדל בין הבוקא למבלוקא), שמא אחשוב שהמילה היא הקודש והקודש היא המילה, שמא אחשוב כמו הרב אמנון יצחק שהנוקלאוטידים הם אותיות ולא תרכובות קצת יותר מורכבות. כמה קל היה לו היינו מתבוננים עוד ועוד פנימה אל הדברים הנשברים והמתפוררים במריצי מאיצי החלקיקים והיינו מגלים צורות אותיות מתחברות ונושרות ומתפוררות וחוזרות, שזה זה זה שרשראות הקצף הקוואנטי - אותיות של זהב, כתרים להן קשורים היטב, ואין הם אלא צירופים אינסופיים של אותה תורה שהתגלגלה אלינו.
אך לא כך.
לא אותיות, ולא מספרים, כי אם דברים שישנם שם ואנחנו אך מנסים להתמדי באותה משימה לה זכינו מאז ימי אדם ראשון - להניח שמות להכל. ובסוף, כשלכל דבר, למן הקטן ועד הגדול, יהיה שם, יהיה דרך להכירו ולזהותו בתקשורת, אז תושלם המלאכה האלוקית שעתיקה יותר ממשיח עצמו.
ולמן הדברים הקטנים, עתיקים קדושים, אינסוף ברוכים הבאים - חזרה לאוויר אותו אני נושם. המודעות. המודעות היא הסוד. המודעות והשתיקה. על כן אכתוב, אוציא, ולא אומר הרבה אמת, למעשה לא אומר הרבה כלל. אוציא סחרחרות שהן מחוץ, כאילו בפנים ישנה אותה סינגולריות, אותה אחדות אינסופית שהיא טבורו של כל חור שחור, למן הקטן והמיקרופיזיקלי שנמצא אי שם בין מרחק פלנק אחד לחברו ועד זה שיושב במרכז הגלקסיה הזו כשורש, כעץ דעת וחיים. על כן כמו שפעם חשבתי - שלמלאכים יש לב של חור שחור, בולע כל כאב וכן את רוב הדברים האחרים - אולי זאת נותר מאותם ימים שובבים. ולמעשה, דרך בודהא והד'או אני לומד שהאושר והאהבה האמיתית לא זקוקים ללב ולא זקוקים לאמיגדלה. די בידיעה, די בהפנמה, די במחיקת העצמי ומניעת התגשמותו לכמה מיקרושניות, ננושניות, פיקושניות (ובלי קישור - מיקרו זה עשר בחזקת מינוס שש, ננו זה עשר בחזקת מינוס 9, ופיקו - בחזקת 12-) - על מנת לחוש משבריר האמת כמו שצריך, במניעת המושג "אני קיים" "אני מרגיש" "אני חושב" "אני אני". בדיוק כשם שמעלימים את אשמדאי (אשמדאי אשמדא אשמד אשמ אש א .. ) - השתיקה הזו שבאה כאשר עושים רדוקציה, כן, זו גם זו דרושה לעצמיות וכך מגיעים לשבריר.
ובשבריר זה אני מתענג.
2 בלילה נעלמת בלי רדוקציה כזו או אחרת. היא פשוט נמוגה כי אנחנו מחליטים.
מעניין מה עוד אפשר להחליט שלא גיליתי שאפשר להחליט.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
