(יא ריבון עולם עלמיא, הא כתביא להון, עתיקא קדישא)
א. פתח דבר
הכל כרגיל מתחיל במקלחת, שם כל הרעיונות הטובים מגיעים לכולם, בד"כ. הרעיון הראשוני של זרם האסוציאציות התחיל בבכלל נסיון לפרק את הבעיה התזונתית אצל האוטיסטים, וחלוקה לשתיים של הבעיה - המזון עצמו, וצורת האכלה, כשתי דרכים בולטות. עם זאת, הדיאדה בין השניים בעצם מעידה על מעין בעיה פסיכופיזית ששוכנת בתזונה עצמה - הגבול בין האובייקטיבי (כלל התהליכים הביוכימיים שקשורים לתזונה, שמתרחשים ברובם ללא תלות בתחושות ובמצבנו התודעתי) לבין הסובייקטיבי (הליכים, רצונות והשפעות שאכן מושפעות מהמצב התודעתי שלנו).
אם כך, אם ניתן להפריד בהחלט את התזונה לתחומים סובייקטיביים ואובייקטיבים, שעיתים משפיעים אחד על השני ועיתים לאו, הרי בפנינו בעיה שיש לדרוש ולהתעמק בה.
כאשר אנחנו מסתכלים היסטורית בנוגע לפיתוחים המתייחסים לתפיסת הנפש, בד"כ נח לברוח לגישות הפסיכואנליסטיות הקדומות והמודרניות בתור מדריך לפתרון אפשרי. אמנם יש תמיד לזכור, כי כמו שלייבוביץ' טען, פרויד לא עשה הרבה יותר מ"לבדות מליבו מעין מיתולוגיה", אך במיתולוגיה זו - שזרה למדען שכן אין היא מתוקפת כהוא זה לא בעובדות לא במובהקות ולא בדבר אחר - יש כמה כיוונים מעניינים שיש להתייחס אליהם.
נניח עניין הליבידו. האנרגיה המינית של האדם, החיוניות שלו, הארוס - היא תירוץ נפלא להתמרכזות בלעדית משהו ביצר המין בלבד, כאילו היצר הזה בהכרח שולט שליטה בלעדית על מאווינו דרך האיד. אמנם, גם את היצר המיני וגם את הרעב וגם את הצמא וגם את הפחד אפשר לתקף כולם כמנגנונים ראציונאליים פיזיולוגיים - אך פרויד וממשיכיו ומתנגדיו ניהלו דיון מורחב ומבוסס למדי אודות המין בתור מרכזו. קוצנזוס פאלי משהו.
אך מה בנוגע ליצר הרעב? טוענים בד"כ שהוא יצר השרדותי נטו, שימורי, במקום היצר המיני שתכליתו מעין העתקה, שחזור חלקיק מהמטען הגנטי שאין הוא יותר מזכרון תכונות האורגניזם עצמו. אך לא בדיוק. הגוף לא רק רוצה לשמור על עצמו כשהוא צורך מזון - הוא גם רוצה לצמוח, להתפתח, לפתח בתוך עצמו. ישנן לא מעט רקמות שחוות פרוליפרציה (שגשוג, התחלקות תאים, צמיחה וגידול של רקמה) למעשה עד שיפוג תוקף האורגניזם כשלעצמו.
אם כן בסיס הרעיונות שאותם אני אנסה לפתח בזמן הקרוב, בתקווה שמסגרת הזמן תאפשר לי, ושהקריאה העיונית יותר גם כן תרשה תהיה סביב פיתוח עקרונות הפאגיזם - Phagism - קרי האוכל, האכילה (ביוונית). הרציונאל הוא שהפריזמה השלטת לא תהיה יותר דווקא יצר המין, והדיון לא יסתובב סביב הפאלוס - האקסוגניות ההתפתחותית אם נרצה; אלא האנדוגני, הפנימי. ודרכה, לנסות ולהבין כמה וכמה נקודות נוספות.
ב. האונטולוגיה מאחורי ההזנה (דורש עוד הרבה חקירה)*
אם ישנו קו דימיוני כלשהו בין האקט של האכילה לבין החוויה עצמה, הרי שהוא בעצם ה"יש" החסר. הדוגמה הקלאסית לשאלה אונטולוגית היא - "ג'ון אוכל עוגיה" - ועל כן דנים מי הוא ג'ון, מה היא העוגיה ובכלל סביב האקט הזה של אכילה. מכאן, שמתבקשת חקירה עמוקה המתבססת כל כולה על הקשרים מערכתיים למעשה.
הנפלא ברעב הוא שהוא בא דרך שתי גישות שכולן עובדות על פחות או יותר אותו תיווך. הגרעינים בהיפותאלמוס שולטים היטב אודות הרצון להיות רעב. המשחק הקבוע בין האורקסוגניים לבין האנאורקסוגניים הוא בין הידועים והפשוטים יותר להבנה, ובכל זאת, לא נרחיב עליהם כאן. נקצר ונאמר - ישנה בקרה בדוקה ומובנת למדי אודות הרעב והשובע במוח האנושי. על הבקרה הזו ניתן להשפיע דרך המערכת הלימבית (קרי, דרך וויסות רגשי שמבוסס גם על זיכרונות רגשיים ולא רק על תחושה מודעת רגשית). על כן, ההבדל כאן איננו ברור, ועל כן גם ההישנות של הרעב היא מעורערת יחסית. כלומר, היא מרובה ומעורבבת גורמים - רגשיים מחד, ומאידך פיזיים נטו (צורך התאים במזון). כמו כל דבר שקשור בתודעה וגוף האדם, רעב ניתן לייצר מלאכותית דרך רגש או דרך כימיקל, דרך התנייה או דרך שכנועי התאים ואף דרך שכנועי טפילים כאלו ואחרים.
ברור שאם נבנה בניין מאבן או שנבנה אותו מעץ, הוא עדיין יהיה בניין. אם כן, על מה להתדיין בנוגע להישנות של הרעב? רעב הוא רעב כשם שבניין הוא בסה"כ בניין. האם זה כך? האם אין הבדל בין כל סוגי הרעב, מבחינה פורמלית? האם בכ"ז בגלל הפעולה הנחמדת של האורקסין נניח, והפרשת הרוק, וחומצות הקיבה, והתחושה המוזרה הזו שמתעוררת בנו, רצון לאכול - האם בכל זאת, כל מקור רעב גורם לאותו רעב זהה? האם ניתן גם לאמת זאת ביוכימית, קרי, הורמונים אחרים שיותר מעורבים בסוגי הרעב השונים? חוויה שונה לגמרי? שובע שונה לגמרי?
ג. הפרט הקטן
הדבר היפה בגוף שלנו הוא החלוקה הנפלאה שעוד לא ראיתי שדיברו עליה די. והיא כמובן, העובדה שכל גוף אנושי מחולק לאיברים ולרקמות, לצבירי תאים מתחדשים, ובסופו של יום ליחידת החיים הקטנה ביותר - התא. כשלעצמו, התא הוא יצור מופלא. בן דודו הרחוק, השמר או הפטריה - שדומה לו עד מאד (עיתים גדול ממנו, עיתים באותו גודל - בסה"כ שמר/פטריה הוא תא אוקריוטי, קרי, תא עם מעטפת גרעין וגרעין לא מעגלי). אבל כאן יש טעם לשאול אודות השפעת היחיד הקטן, או היחידים הקטנים אודות מערכת גדולה ומסובכת כמו הגוף.
עדיין לא חקרו די באילו תנאים ומתי ההיפותלמוס מרבה את הmRNA של הורמוני הרעב**. ומה שכן, לא ברמת פרטי המערכת. להלן שאלה שהיא יותר פילוסופית מביוכימית, אבל אולי יום אחד מודל ממוחשב יוכל לפתור את הקושיה הזו, שכן היא בכ"ז מתבססת על לוגיקה. וככל הידוע לי, לתאים אין פסיכולוגיה משל עצמם, על אף שנחמד לדמיין אחת כזו, קרי - בחירות תאיות שאינן קשורות למשאבים או לרציונאליזציה.
שזו שאלה מפחידה הרבה יותר. ידוע שחיידקים מתקשרים, אבל האם גם תאים יודעים להרגיש, מבלי שיש להם אמיגדלה או מערכת עצבים?
ובלי קשר, באיזה סף הם מתחילים לחוש רעב? האם הגלוקוז צריך להיות ברמה מסויימת? כיצד השריר יודע מתי הוא זקוק לעוד אלאנין או ליזין כדי להבנות כמו שצריך? כיצד המוח יודע מתי יש פחות מדי גלוקוז בדם ברמה כזו שהוא חייב גופי קטון על מנת לשרוד?
העניין פה הוא הבנת הסף והפנמתו ובעצם כימות, תיאור ופירוט יכולות התא או הרקמה להשפיע על בקרת הרעב והשובע וכך גם על תחושתינו.
ד. המשגה ופאתולוגיה
אם יש תיאוריה שלמה שמחפשת למרכז לגמרי את אקט האכילה, הבה נפרקה לשלבים - מעבר לביוכימיה ולפרטים הקטנים שהוצגו - ונבדוק כיצד אפשר לבצע השלכות או התאמות לחיי היום יום.
מהי אכילה (feeding)? הכנסת דבר מה לתוך הפה / ישירות לאיזורים אחרים בצינור העיכול / ישירות לדם, על מנת לספק את צרכיו הנדרשים של הגוף. כאמור, הגוף יודע לאותת לנו - בין אם בגלל רגש או צורך פיזי כזה או אחר - שהוא זקוק לחומרים מסויימים.
עם זאת, ניתן להניח שהתודעה שלנו, שמתכווננת ומושפעת מן הצרכים הפיזיולוגיים שלנו, מבצעת ייצוג מסויים דרך הרעב למשאלות שלנו, וכן מבקשת משאלות מסויימות דרך הרעב. העולם הזה, בין השאר, נחווה על ידי חלקנו כמערכת יחסים בין האקסוגני שאנחנו שואפים שיהיה אנדוגני - אנחנו רוצים לכלות את הסטייק בחוץ, והגוף רוצה לפרקו לפי צרכיו. מעין ניצול מניפולטיבי של החוץ שמתפקד בתור נתין שלנו, משאב שלנו ובסופו של דבר חלק מאיתנו. אם כך המשאלה של האכילה איננה רק צריכה או אצירת אנרגיה כי אם הכללת העולם החיצוני כחלק פנימי מאיתנו, ניצול שלו ובסופו של דבר איחוד שלו עם העצמי.
השאלה הגדולה היא מה הטווח, ומה הרצון? אנחנו אוהבים לחשוב שהגוף יודע לאזן את עצמו מבלעדינו. עובדה. הדם שלנו נשמר בpH מופתי (7.35-7.45) ואכן משתנה מעט מדי פעם בפעם ע"י מזון או פעילות או גופנית או כל דבר, ואם חלילה משתנה - זהו עקב מצב פאתולוגי חמור למדי. אנחנו אוהבים לחשוב שהגוף יודע לאזן את עצמו מבחינת הסוכר - אלא אם כן אנו מדברים על אדם סכרתי או שמן במיוחד, הגלוקוז בדם לא יעלה מעל 100 מ"ג-% וחלילה אלא אם כן קרה משהו לאינסולין לא ירד מ70 מ"ג%. אך ככל שאנחנו מביטים אנו רואים סביבנו אנשים שמשמינים יותר ויותר, ומאבדים יותר ויותר את היכולת שלהם לשלוט על הרעב והשובע שלהם.
רבים ההסברים לכך, אך ברצוני להוסיף נדבך נוסף שיש כמובן לבססו אף יותר, אך הוא מתבסס על ההמשגה האחרונה של האכילה. ההתנהגות הפאתולוגית של מופרע האכילה נע עקב קוטביות הרצון שלו בהכלת העולם, קרי - בין אם הוא לא מצליח להגיע לאיזון כלשהו עם סביבתו המוכלת לבין אם הוא מסרב להכיל דבר זולת עצמו.
ובתקצור רב - השמן מנסה לכבוש יתר את סביבתו, להכיל את הכל ולהכניס את הכל, בין אם כפיצוי על חלל כמו שהמודלים הקלאסיים הטובים והישנים מציעים, לבין אם נטו כתאוות כיבוש כלשהי או תאוות איחוד כלשהי עם מציאות - וכך בעצם נמנע גבול ברור בין עצמי לבין עולם; ואילו האנורקסית, על הקוטב השני - נראית ככזו ששואפת להכחיד את העולם החיצוני מעצמה, וכתוצאה מכך את עצמה - מן העולם החיצוני.
***
(סליקא קשקוש ראשוני)
***
אין להתייחס לאמור כאן כדבר מעל טיוטא ומשהו שיש לי עוד הרבה לפתח אותו.
* אני עוד יודע כ"כ כלום על אונטולוגיה שזה מדהים. עצם הרעיון של "יש" אני חושב שהבנתי, או מה שיש סביבו. אם לא, אני כנראה אשמיט את כל הרעיון הזה מכל מה שאני הולך לכתוב בעתיד.
** לא קראתי די בתחום ואני חושב שלא נעשו די מחקרים בעסק ממה שלמדו אותנו וממה שבינתיים קראתי לבד.
ובכלל, יש לי עוד הרבה קריאה עכשיו לעשות. על זהות, ועצמי, ואונטולוגיה, ורעב תאי וכו' וכו'...
אבל יש כיוון.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
