תאכלס,
מ2010
ולפני זה, מ2009 לא הרגשתי נובל מבפנים.
עכשיו אני שוב שם.
והחיים בסה"כ יפים, ואני ממש לא ב-2010, בשום צורה, וממש לא ב2009 בשום צורה, ואף פעם לא גרתי עם אהובה, ואף פעם לא נשארתי איתה שנתיים.
אבל תאכלס,
לא מתווכחים עם רגשות,
ואני טיפה הרבה נובל בפנים,
ואת אפילו לא מנסה להסתכל בעיניים לשנייה אחת כדי לראות אם צריך אולי להשקות,
אם צריך אולי לגזום,
אם צריך קצת להסתכל פנימה.
ואני משתדל לא לכפות על עצמי לבקש ולדרוש את הדברים הקטנים,
ולא מגיב כשאת נוערת או גוערת או מבקשת או רומזת או אלוהים יודע מה,
וכאן לא אספר על הכל, ולא ארמוז מעבר לרזים ולסודות הידועים והגלויים.
אבל אני נובל, יקירה שכמותך, אני נובל ואת אפילו לא מסתכלת.
ובינתיים אני לא בדיוק אומר, כי זה לא הוגן, וכי לא עושים את זה ככה , ולא מפילים פצצות הגם שהם לא גדולות ולא הורסות הכל, אלא רק מבקשות קצת יחס. כי יש לי טאקט, ונסיון, וטוב שיש בלוג להשתפך בו ולצעוק כאן צעקות חלושות סטייל אני נובל.
ובקרוב, כשעוד רגע נעבור יחדיו לעיר אחרת,
אני כן אתיישב איתך ואסביר לך שמשהו, אולי לא מהיסוד, אבל משהו, יצטרך להשתנות.
ועכשיו, כשלא יהיו יותר תקופות מבחנים (החל מיולי אי"ה)
ולא יהיו יותר סמסטרים,
ולא יהיו יותר סמינרים
ולא עבודות הגשה
ולא אלוהים יודע מה
אלא רק חיים אמיתיים
את תאלצי להכין מחדש לעצמך ובפני עצמך את סדר העדיפויות שלך
וללמוד לשלב, ולהבין שמערכת יחסים דורשת קצת מעבר ממה שנתת וממה שהבטחת.
והכי נורא שאני מרגיש שלא נתתי כלום עדיין מעצמי.
הכי נורא שברגעים כאלה קל לי יותר לחזור רגרסיבית לשרמוטיות, לדמיין אחרות ולכתוב להן שירים.
הפעם זה לא יהיה, כי אני חזק ואני אצליח. כי אני פאקינג אני, ואני יכול.
אני מקווה שגם את.
מי ייתן וכל כאב שאחוש וכל סבל שיקרה יכפר על עוונתיי ועל עוונות העם הזה והעולם הזה כן יהי רצון.
לא שאני חלילה בסבל תהומי כ"כ, כן?
אבל הי, זה בלוג, ואם לכל ילדה בת 12 מותר להתבכיין אברי נאו אדן ט'ן
גם לי מותר.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
