כל הדרך שנסענו לא הפסקתי להתלונן ולעקוץ מולך את האחים שלי. צחקת עליי על זה ובצדק. אני אוהב אותם מחד, ומתעצבן עליהם - מדברים קטנים וגדולים מאידך. קשה לי לקבל את זה שהם רואים את ההורים יותר, קשה לי עם זה שהם לא באו אליי לאף ביקור בצפון, ליותר מ10 דק' אם בכלל, קשה לי עם זה שהם לא באו לאמא כשאמא הייתה הכי צריכה אותם. אבל מצד שני, עכשיו הם רואים אותה, והם נתנו לה את מתנת החיים החדשים - שני האחיינים שלי, הנכדים שלה. שהם יותר מדלק - יותר מנשמה יתירה - הם ממש חיים חדשים שהם נתנו לה. אז לא רק שאין לי זכות לכעוס, אני לא באמת כועס. שיירים מפעם ואולי זה גם חלק ממערכת יחסים בריאה שאני מנסה למצוא על מה לכעוס.
בכל אופן כשהגענו לעת ערב כל מה שלא היה השתנה. בתי האבן, מכוסים מבפנים בבניית בוץ היפית אך יעילה, הדשא, הצפרדעים (קרפדות/אילניות?), הפרחים, האורות החלשים. הגליל התחתון. בקושי נסיעה דרומית מהיופי שלנו, ליופי אחר, שלא רחוק מביתך שלך אל מול העמק וגבעת המורה. סג'רה. אבא בן 60, ואחר עשורים ועשורים של עבודה והוצאות לא מינמליות אבל לא מטורפות, ועבודות קשות, עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לחגוג כמו גדול. אז הוא שוכר, בעצת אחי, את כל הצימרים שיש שם בשבילנו. מתחם בריקנר, לשלוש זוגות ושני זאטוטים. ובעיקר הנוף. השקט.
השקט שהדבר היחיד שמפריע אותו מדי פעם זה הבכי החרישי של חורש או צעקות "פ'ומה, פ'ומה, פ'ומה, אמא, פ'ומה!" של יהוני.
ואת באת איתי והיית חלק מזה. נשמה נפלאה שכמותך, איזה כיף, איזה כיף.
הלילה הראשון, אחר הארוחה החגיגית לאבא (חצי כח לדעתי, אולי כי כולם רדפו אחרי האחיינים ואולי כי..לא יודע, לא הייתי במצברוח לבלוס וגם כולם לא) - התיישבנו בחדר של מוש-רותוש. בהתחלה רק אני ומוש ואבא שתינו. אורית ניסתה להרדים את חורש. התחלנו לפרק לאט את הקורוויזיה VSOP שאבא הביא. יחד עם ג'ק דניאלס ליד, והרבה מים בין לבין. כבר הייתי די מסוחרר, אחר שיחות על מה שלא ממסטל את אמא שלא שתתה בכלל, ואלוהים יודע מה עוד.
חזרתי לנסות לישון. לא הייתי עייף בכלל. פתאום אסאמס. "ער?" שואלת אחותי. "חופשי." "בא לכוסית יין?" "יאללה". את בינתיים הלכת לישון, ישנונית סאחית שכמותך.
הגעתי לחדר של אורית, ומוש ראה אותנו בטעות. שאל "מה-ה?" שכזה והסברנו לו. הזמין אותנו אליו שוב. לא יין, אמנם, אבל יש קוניאק. ו-וויסקי. ובעצם לא חסר.
ואז דיברנו. על מהזה לגדול כמוזיקאים, ומהז ה שומן רווי ולמה צריך לתת שומנים לקטנטנים (מבחן על זה מחרתיים), ומה לא. ולא בדיוק תפרנו עניינים כי לא באמת היה מתח או עצבים או כעס ביננו. לי היה קצת, אבל זה היה בתוכי. ובאמת לא הייתי צריך יותר מזה. הרבה אלכוהול, מקום יפיפיה, ואחי ואחותי.
המשך הימים היה דומה. לא יצא לנו לטייל בכלל, אני ואת למדנו או מה, והאחים דאגו לקטנטנים. אמא כמובן הייתה ערה עם הקטנטנים עוד משעות הבוקר המוקדמות. אני לא חושב שכמות החיוכים שאמא מחייכת איתם הייתה קיימת אי פעם, כלומר, אם סוכמים את כל הפעמים שאמא חייכה באמת בחיים שלה ומכפילים ב200 מצליחים אולי להגיע לחצי מהזמן שהיא מבלה איתם. אין מה להגיד. גם אבא, כמובן, שחורש נקשר אליו בטירוף.
בארוחת ערב של שישי, כשמעל כולנו האיום השיקרי של האסטרואיד או מה, אורית אמרה דבר נכון. אם כבר למות, אז ככה. באוהל מחומם קמין, עם פיצה בוטיק שבן זוגה הנהדר של אחותי והרבה יותר מדי יין מקומי, עם כל המשפחה. אם כבר למות אז כאן וכך ובאמת שלא צריך יותר מזה.
הרבה פעמים דמיינתי מה זה יהיה לשתות כמו שצריך עם האחים ותמיד כשהיו הזדמנויות זה התפוגג. ביומולדת שנה של יהוני מוש לא יכל לשתות, לפני זה אורית הייתה בהריון, לפני זה מוש לא שתה, ובכלל לא יצא לנו לשבת מעל לכמה שעות. בד"כ האחים נשברים מיותר מדי אמא או יותר מדי ב"ש ואני יכול להבין את זה, אבל עדיין קצת לנשוך שפתיים שבקושי אני רואה אותם בפורום מלא ליותר משעתיים-שלוש.
ועכשיו זה קרה.
יומיים תאכלס יחד. מחמישי בערב עד שבת באחה"צ. תאכלס יומיים של להיות במתחם דומה עם יותר מדי אוכל טוב, יותר מדי יין ואלכוהול, יותר מדי זמן שאפשר פשוט להגיד עליו שקט.
לא סתם החלטנו להפוך את זה למסורת. מעין פסטיבריקנר כזה. פעם בשנה, בסג'רה או בכל חור אחר יפה, סופ"ש עם כל המשפחה כזה. בני זוג ואחיינים. אלכוהול בכמות שתגרום לי אבא מוש אורית לדבר שטויות (כי בני הזוג שלנו לא שותים, של כל מי שנאמר - כלומר אמא רותם רועי ואת, זוגתי), וגם תפריט כמה שיותר טבעוני - לא רק בשבילך - זה גם יעשה יופי לפרופיל ליפידים של אבא, ויגרום לאמא קצת להבין שאפשר בלי כל הזמן בשר.
קצת ירוק, קצת שקט. חתיכת תבור, חתיכת כנרת, חתיכת נחל ומעיין, חתיכת גבעות ופריחת כלניות ופרגים.
קצת אהבה וקצת משפחה. הורים בב"ש, אחות בירושלים, אח בת"א ואני בקרית שמונה הרחוקה - אין פלא שלא נפגשים. לפחות פעם בשנה קצת, קצת לאהוב יחד. אני בהחלט מעדיף לשתות איתם ולבלות איתם כ"כ הרבה זמן, אפילו יותר ממה שאני מבלה עם אלון או בוך או מה.
פלוס שבוך לא שותה כמו שצריך. מה לעשות, בריא. לא משנה.
מתכננים את פסח. לצערי את לא תהיי פה, לא נורא. זה יהיה תרגיל בגעגוע. תרגילקשה יותר אמנם.
אבל שוב מדבר עם המשפחה. כמו לפני שנתיים. לא כמו שנה שעברה, שהייתי רק אני ואבא ואמא, כשאמא הייתה הכי חולה והכי חלשה, והאחים ברחו. והיה לי קשה עם זה. היה לי בהחלט לא קל. אבל זה לא משנה. היא עברה את זה ונצחה את הבןשרמוט הלובסטר הזה. עכשיו נוכל לנסוע למדבר ולהיות קצת ביחד שוב.
יש.
ושוב מלא יין עם אבא ואורית ומוש.
יש.
אם כבר כבד שומני, אז אתכם.
איזה כיף.
כיף לחשוב בקלשאות דפוקות כאלה כמו "משפחה זה הכי הכי" כי זה אשכרה ככה.
ואלכוהול. יאעה. :).
אהבות עד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
