היום התחיל בסטירת לחי. כמו שהסברתי לזוגתי, לעולם לא אלמד ללמוד באמת. אבל התבכיינתי על מבחנים, ועל לימודים, ועל מה לא, מספיק.
פתאום מישהי, לא הייתי אומר אקראית אבל כן הייתי אומר מעין דמות, מעין חתימה, עוד בחורה מדהימה מישרא' שיצא לי להכיר פתאום שולחת, איך אומרים, Out of the blue, את הדבר הבא.
"ולמה תמיד אנחנו פונים אל אדם אחר, וכמעט ותולים בו לחלוטין את כל האמתלה הזו, את האשמה, שבגללו אנחנו כבר לא מכירים חלומות בעל פה.
יש לי רצון לרוץ ולא לקום בבוקר לעולם שוב.
או לפחות נצח אחד לבלות בלי בוקר
ואז נצח אחד, לחיות אמיתי.
לנצח."
מי כתב את זה, שאלתי.
אתה. בחיים קודמים.
אבחנה מדוייקת.
אלוהים, לאן נעלמתי, אני חושב לעצמי. אם פעם המילים שלי יכלו בחודם לעקוץ ולהזניב דם ומתק, אז יכלתי להקיז ולהוציא את כל הרגשות שלי החוצה ובעיקר לרגש. מי היה מאמין, ששנים אח"כ, כשאני אביט בתוצרי האוננות האישית שלי, אני פאקינג אתרגש, לא מזהה אותם, ובכל זאת מתחבר. לעזאזל, אני חושב עכשיו, לעזאזל, האם יכלתי להיות כ"כ עיוור?
כל כך הרבה זמן לא כתבתי כמו שצריך. לא הבעתי, לא הוצאתי באמת. כשאני מנסה, כמו כושר, אני מגלה עד כמה חלוד אני.
לו רק הייתי יכול להכניס את זה לשגרה שוב.
נו, לא נורא. כל יום שעובר אני מתקרב לאמצע יולי.
וכשזה יקרה, הכל יחזור.
אני עומד נבוך וחיוור בפני מה שיכלתי להגיד כ"כ יפה פעם.
האם בגוויעת נעוריי כלל מילותיי ימותו? אין מצב. נעורים אינם חייבים להיות נגזרת של כרנולוגיה, של ביולוגיה. הם יכולים להיות תלויי החלטתי נטו.
כך יהיה.
אהבות עד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
