היצירות הקוליות-תזמורתיות או משהו. בקושי הכרתי אותן לפני. אבל תודות לקיום של AVAX, אולי אחד האתרים נפלאים ביותר שהתקיימו להם, אני מכיר עכשיו.
מדהים כמה שבארטוק, והבלאגן לכאורה שהמוזיקה שלו מייצרת, הקימפלוקס הנהדר והשימוש התדיר במוטיבים עממיים ומודוסים רומנים-הונגרים-צועניים-משהו מצליח להוות רפלקציה נפלאה לגבי מה שעובר לי בראש בזמן האחרון.
תמונת מצב - על הדסקטופ יש לפחות שלושה מאמרים שקשורים לעבודה קטנה על סכרת סוג II; חוץ מזה ניירות עמדה של הADA, איגוד הקרדיולוגים והנייר עמדה על הצמחונות גם כן פתוחים. מחרתיים דיאטטיקה א'. המבחן השלישי החשוב-בערך בתואר. לקראתו אני אמור להיות די ספצ כשזה מגיע לגישות טיפול בחולי לב, דיסליפידמיה, סכרת על סוגיה, פאקים במערכת העיכול העליונה/תחתונה/וואטאבר ו..זהו בערך לבינתיים. הידד משהו. לא קריטי בכלל.
בלאגן בלאגן ועדיין החלומות חוזרים תמיד להזכיר לי את מי שהייתי קודם לכן, או יותר נכון, מנסים להתעמת עם האני בגלגול הקודם. מדהים שלפעמים לתת מודע קשה להתקדם הלאה.
אני חושב שזה בין השאר בגלל חוסר הפנאי האדיר להרגיע אותו, או לאשש לעצמי שוב ושוב שאני כבר בשלבים אחרים. במקומות אחרים. השרמוטיות - שלא מעט אנשים מסביב מזכירים לי את תהילתה, היא נחלת עבר בדוקה. רק לפני כמה ימים, בעוד אני נוסע חזרה אחרי יום עבודה ארוך משהו, אני מגיע לזוגתי ואומר לה בקלות, אחר שהבנתי היטב באוטו - "כמה שאני לא מעדיף להיות עם אף אחד אחר מלבדך, כרגע, ובכלל".
ובכל זאת בלילה החלומות רודפים אחרת. מצג שווא של ליליות שמנסות לפתות אותי שוב ושוב לבגוד ואני כל פעם כמעט, כמעט נופל - ומתנגד, ובורח, ומתבייש, ומתעורר בבהלה, שוב במיטה לצידה, מגלה שאני לא בוגד ולא אבגוד. רק התת מודע מנסה להזכיר - היית שם, פעם, בימים אחרים בהם עשית את מה ואת מי שרצית. לעיתים לחלקים בי שיש להם יצר מין ומוות מפותחים, כנראה, אין יכולת להפנים שזה אחרת.
אהח, לעזאזל, צרות של עשירים.
כרגיל תמיד טוב לי לתכנן את העכשיו ואת העתיד. מאז הצבא בעצם הפך הדבר להיות מעין מנגנון הגנה שלי, או תמיכה נהדרת. בסה"כ אני מתקדם לפי היעדים. לומד כמה שאפשר בלי להשתגע למבחנים, מצליח לעבד לתלמידים/הרכב את השטויות שהם צריכים, ומצליח להתקדם על הפלמנקו. אוטוטו גם על הפיתוח קול. ובכל זאת זה אף פעם לא נראה לי מספיק.
מחלה שכזו.
עד שלא יהיה אתר מסודר עם מלא יצירות של המנזר, עד שלא תהיה קליניקה ומחקרים ושם בחיפוש בפאבמד כולל הצעות בונות יותר לטיפול באוטיסטים ובפרו-אנה, עד שלא יעלו המחזות בפרינג', עד שלא יהיה עוסק מורשה ועצבים עם מס הכנסה / מע"מ, עד שלא תהיה שגרת יוגה-טאי-צ'י-אירובי-אימוני-התנגדות-תלת-שבועיים, עד שלא אצפה כל שבוע בסרט טוב חדש, עד שלא אסיים כל כמה שבועות ספר טוב, עד שלא אפרסם את ספר השירה באינטרנט-ולא-דרך-מו"לי-שילכו-נאחוי, עד שלא נלמד את כל השפות שבצד, עד שלא נבקר באיסלנד, עד שלא...
עד שלא אני כנראה אמשיך להתעלל בבלוג הזה וכל מה שיהיה לי לחפור בו הוא על כמה אני עושה המון עכשיו וכמה אני עדיין מרגיש שאני לא עושה מספיק.
כנראה.
מלבד זה כל הרהור יפה יותר ואישי יותר אודות העכשיו נעלם ממני.
ובעניין לא קשור בכלל: יש לי תלמידה מוכשרת, לפחות אחת. כמעט ולא מדברת ובאופן כללי מתנהגת מעט מוזר וחמוד, אבל היא כשרונית ברמה אחרת. תוך כמה שבועות הצליחה יצירה מאד לא פשוטה יחסית אליה, תוך כלום אימון התחילה להתקדם על משהו שהוא 2-3 רמות מעליה. אם אני אצליח לתקן עליה דבר וחצי דבר נוספים עד סוף השנה, שנה הבאה אני מקווה שהיא תלך למורה אחרת.
התחושה הנפלאה ביותר שקיבלתי מהוראה עד כה הגיעה ממני - היא הפתיעה לגמרי כשהצליחה בע"פ, יצירה אמנם קצרה אך כאמור לא פשוטה במיוחד, בטח לא למישהי שבקושי עכשיו התחילה שנה שנייה בסה"כ. פתאום, בע"פ. פופ.
פאקינג איי. הרגשתי גאווה אדירה שיש לי ילדים כאלה. לא בזכותי היא הצליחה את זה, אבל להיות עד לזה? אדיר.
בכלל, הקטע הזה של הוראה הוא משהו נדיר שהייתי בכיף משלב לתוך התזונה. בבקרים לטפל בבתה"ח, בערבים להתחיל לקבל פרטי וללמד פסנתר? נשמע כמו אחלה מתכון לחיים הבאים.
קטע כזה.
תמיד להסתכל קדימה.
לתת מבט חטוף על העכשיו,
להריח ורד נבול,
ולהתקדם הלאה.
קטע.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
