"אתה תראה כשתגיע לסטאז', עם כמה טמטום תתקל. כמה שתשנא את המקצוע" - חבר טוב, תזונאי בעצמו כבר.
"אתה לא תהיה מאלה שיושבים ואומרים - 3 עלי חסה, חצי קופסת קוטג', נכון?" - חבר אחר, בעת סיגריה, ביוטכנולוג אעלק בעתידו.
"אם זה מה שאתה מתכנן (תואר שני), הסטאז' יהיה לגמרי.. כמה צעדים אחורה בשבילך" - התזונאית שחנכה אותי.
טוב, כתבתי על זה פוסט מושקע ומגניב שכלל בעצם קינה שלי על כך שנמאס לי מסטגנציה ואני בכלל רוצה המון שינויים. הוא נמחק, תודות לאינטרנט דפוק, אז אני אכתוב על דבר אחר לגמרי, שקרה במיוחד אחרי היום.
החלום ושברו
כביכול, מההתחלה ידעתי שתזונה במובן הקלאסי שלה - לשבת מול מטופל סטנדרטי, חולה/בסיכון/בריא לכל מיני דברים, להגיד לו מה לעשות, חוזר חלילה - זה לא העתיד הורוד שלי. זה בעצם גם לא התכנון שלי. במקרה הכי גרוע, זה הדרך בה אני אלמד דברים שלא מלמדים באקדמיה, כלומר, נסיון. שלא נדבר על זה שמרוויחים מזה פחות ממה שאני מרוויח עכשיו כמתרגם / מתמלל / מורה לפסנתר במתנ"ס שכוח אל. אפילו הרבה פחות. קצת מביש. אבל בעצם, כשאתה בתוך הלימודים, לפני שאתה באמת יודע מה הולך, אתה לא מפנים את זה עד הסוף. אז יוצא המצב ואתה שנתיים שקוע בכלל בלדעת איך לגזור פונקציות רציונליות, לצד לזכור בע"פ איך עושים בע"פ תגובת גריניארד ואז זה עובר ללזכור איך הולך מעגל קרבס וכן הלאה. עד שאתה מגיע לשנה ג' ובעצם מתקרב לעשייה האמיתית של דיאטנות.
השם דיאטטיקה נראה לי בשנה א' וגם בשנה ב' כמשהו מרוחק, נשגב כמעט. כמעט כל תזונאית שנה א' מסתכלת על זה בחצי יראה ובחצי ציניות. ברגע שמתחילים את הקורס עצמו זה הופך לציניות. 99% ממנה. אתה לפתע מבין שרוב החומר העיוני תאכלס אתה יודע כי למדת ביוכימיה ותזונת אדם (שזה שילוב של מלא חומר מעניין), וגם כי אתה יודע לקרוא אנגלית ואתה מכיר את הספרות הרלוונטית. הקורס עצמו, שאמור להיות הליבה של התזונאות הקלינית, הופך ללא יותר משיעור הקראת הנחיות, קווים מנחים וניירות עמדה של קרדיולוגים/נפרולוגים/וואטאבר. התזונאי הקליני, במובן הזה, הוא לא יותר מפקיד חביב, אלגוריתמי למדי, שמעביר למילים פשוטות מילים גדולות יותר, ועושה חישובים פשוטים למדי באופן חובבני ומהיר.
האשליה עוד יותר התנפצה במסגרת הקורס-פיילוט שעושים לנו בקשר לליווי מטופלים. יומיים הצמידו אותי כמה שעות לדיאטנית. היא הייתה נוירוטית עם יחסי אנוש כאלו שאם היא הייתה מתקרבת למישהו מאהוביי (ולמעשה לכל אדם, אבל הייתי תחת חסותה אז לא לעניין לצאת עליה) הייתי כנראה דוקר אותה או מעיף אותה בעדינות. במילים אחרות לא התרשמתי. הנוירוזה שלה גרמה לי לפריחה. העובדה שתזונאיות לחוצות נשארות תזונאיות לחוצות, שחוסר יצירתיות נשארת חוסר יצירתיות כמעט כמו מצב גנטי, הוציאה ממני את הרע שבי, אבל לא כלפיה, למזלה. ולמזלי. ציון וזה, חראם. מעל להפרעות שלה או סתם חוסר יכולתה להתמודד מול המין האנושי בצורה אמפתית, העבודה החוזרנית, המפעלית משהו - שבסה"כ מחפשת מדדים פשוטים ומטפלת בהם בצורה בנאלית למדי; וכשיש מקרה "האוס" כזה או אחר שמרתק - הוא מרתק רפואית, תזונתית? אין לך ממש סיי או משהו שמבחינה טיפולית באמת יוביל לאנשהו. למעשה, אתה הלכה למעשה - פקיד. עם אופציות מוגבלות למדי. הדבר היחיד שיכול להיות מעניין הוא לנסות לבדר את המטופלים שלך ולתת להם עוד סיבה לחייך על הבוקר. אני את שלי עשיתי כשאמרתי למטופלת דימנטית שלא יודעת ממש עברית - "דוברה אוטרה!" והיא חייכה חיוך גדול אחר פרצוף מאד, מאד מבולבל.
במילים אחרות, כל הסמסטר הזה - והיומיים האלה - הוציאו את ההערכה שלי מדיאטניות באופן כללי ומהמקצוע עוד יותר.
ואז קרה היום.
..ותפירתו
ארוחה משפחתית. לא חשוב של מי. קרובת משפחה, לא חשוב מאיפה, לא חשוב של מי, מסתבר - היא אם לילד על הקשת האוטיסטית. כידוע לרוב מי שסבל אותי בשנים האחרונות, אוטיזם זו הסטייה הטיפולית הגדולה שלי. בעצם בגללם התחלתי בכלל תזונה. אמנם, נכון, לפי שעה אני לא הולך לחקור אותם בתואר השני כפי שתכננתי ואת האמת זה לא מבאס אותי- זה גם יותר נושא לדוקטורט, וגם הנושא שכנראה אני הולך עליו לתואר שני הוא לא פחות מרתק ועוד עם חבר טוב. אבל אוטיסטים תמיד ישארו בפינה חמה בלב שלי ומה שספגתי במשך שנה באלו"ט אני בהחלט יכול ליישם בשטח, ולשלב עם מה שאני יודע תזונתית. שלא נדבר על היום עיון שהייתי בו על האכלת האוטיסט והסקירה הספרותית שכתבתי בעניין. אני לא שם דבר - ממש לא - אבל אני יודע משהו מהחיים שלי. זה על בטוח.
האם שמעה, במקרה, בחצי אוזן - שהזכרתי את זה שעבדתי עם אוטיסטים בחיי. היא תפסה אותי. בום. "אתה עבדת עם אוטיסטים? אתה יודע, הבן שלי וכו', תגיד, מה אתה חושב? הוא בסדר? יהיה בסדר? אני בסדר?" וכל מבול השאלות הרגיל. המבט אותו מבט שבור. רצוץ. לא ראית אם מתה מבפנים אם לא ראית אם לאוטיסט (או מפגר, אבל לאוטיסטים השבר ברור יותר לעין). דבר ראשון הרגעתי אותה. ילד שמשחק עם אחותו, מסתכל לה בעיניים, צוחק, וזורם - כנראה שעשית משהו טוב. אח"כ התחילו שאר השאלות. בייחוד על התזונה. מסתבר שגם אצלו, כמו אצל רובם, הפאק הבעייתי זה.. האוכל. בעיות כאלו ואחרות.
פתאום הבנתי שבעצם, בשילוב עם מה שאני יודע תזונתית - מה, מתי, למה, כמה כדאי יחד עם מה שאני יודע על אוטיסטים - איך ספציפית אליהם, מה חשיבות הגישה ואיך אפשר לתפעל את זה קדימה -
שכאן
יש לי איך לעזור. אני אשכרה יודע מה להגיד. אשכרה יודע מה לעשות ובטוח, כמעט לגמרי, שזה הולך לעשות לו טוב. מה זה טוב. לטפל בו.
לא הצעתי לה טיפול ישירות. אבל כמו כל אמא-של, כשאני רק רומז שאני גם יודע מה זה אוטיסט תאכלס, וגם יודע מה זה תזונה - אני כנראה משוריין.
עכשיו, עזבו כסף. עזבו יוקרה. עזבו שטויות.
אם סופסוף אני אוכל להוציע מהשטויות האלה של למלמל קראוס-שירס-גיידליינז-וכו'-וכו' משהו שמזכיר עזרה אמיתית לאדם ולא רק מלמול מזדיין של אותן שטויות - סופסוף לעזור למישהו שבאמת צריך עזרה..
פאק.
היה שווה את זה.
אולי אני אשכרה אעזור למישהו. ואפילו אתפרנס מזה.
ובפינת טפיחות האגו היומיות:
"היינו כולנו רוצים לנגן כמוהו!" אומרת הבוסית שלי במתנ"ס שם אני מלמד פסנתר, אחר ששמעה אותי. הייתי לוקח את המחמאה הזו ברצינות, אבל אני לא יודע כמה היא מוזיקאית וכמה היא סתם רצתה לתת לי צ'פחה לאגו. בכל אופן, היא הגדילה אותו עוד יותר. כל הכבוד לך באמת, היה חסר?
"...ממשרד הדיקן מוסרים עליך מילים חמות מאד בתור פסנתרן. אנחנו בונים עליך הרים וגבעות." אומר האחראי הלוגיסטי למלגת המוזיקה שהתקבלתי אליה. המגניב - שכנראה הולך להיות לי סיי מאד גדול בהרכב המכללתי הזה, וגם מלגת לימודים כזו או אחרת.
זאת אומרת שמוזיקה מממנת לי את האגו ואת הלימודים וביטוח לאומי לפי שעה.
תודה מוזיקה!
ובכלל, כיף לקבל ממקומות חדשים הערכה לדברים שאני עושה. אמנם זה לא המטרה העיקרית, ואמנם זה דווקא סעיף ששווה להתנגד לו בד"כ, אבל, הי, זה משמח שמדי פעם מקבלים פידבק שכזה.
בכלל,
העיקר מהעניין הזה זה שיש לי תלמידים שאשכרה מחייכים, חלקם אפילו עם מבטי "וואלה?" כשאני מדגים להם משהו חדש; ואם יהיה הרכב מכללתי, שאני אוכל לתת לו הצעות עיבודיות, עוד יתאפשר לי להפוך את הטקסים בתל חי למשהו.. מגניב, לאללה.
כמו כן, קניתי מאוורר-חום כזה והוא עובד מדהים ואני ממליץ בחום. וגם כולה 900W. לא פסיכי ולא מזיין את חשבון החשמל בעיקרון. פאקיאעה.
:)
קיצר, תחושה סבבה לגמרי.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
