ותודה לפפי.
לו הייתי כותב דרמת נעורים נוסח "סקינס" או "אופוריה", שמתאימה לאקלים הים תיכוני, שמתכתבת עם המצב אבל לא חופרת על הפוליטיקה יותר מדי, הייתי דבר ראשון מתחיל במודל מצליח או יוצר מודל גאוני יותר.
אם הייתי בוחר במודל מצליח - הייתי הולך על המודל של אוז. כמה דמויות עיקריות שממשיכות וסביבן יש דמויות אחרות, אבל בהחלט אין דמות עיקרית, ואם אופציה, גם אין מנהיג. העובדה שבסקינס היה את טוני / פרדי-או-אפי וכו', ובאופוריה יש סוג של הנהגה - או דומיננטיות - פחות מגניבה בעיניי.
אם הייתי בוחר במודל חדש - הייתי לוקח מודל של דומה למה שחוויתי במציאות. יציאות. אירועים בתור המרכז, אנשים בתור עוברי אורח. או שזה כללי מדי. אז הייתי הולך על האלבום שבא לי לעשות מוזיקלית - חוויות בתור המרכז. אבל חוויות אומר יותר מדי פסיכדלי ויותר מדי אימפרסיוניסטי.
הייתי משלב. הולך על מודל שכן מתרכז בדמויות (כדי שאנשים יתחברו) אבל כן מתרכז ביותר להעביר מה זה להיות מסטול שליש מהזמן, חרד שליש שני, וישן/חושב שליש שלישי.
הסינרי - אם באופוריה זה ת"א רבתי (למה, נעורים זה גוש דן?) ואם בסקינס זה בריסטול (נו, מילא) - בסדרה שלי זה היה מפוצל. על מודל חבורות. יש כמה חבורות, ויש אנשים שעוברים בין לבינם. יש את החבורה בב"ש, ואת החבורה בק"ש, ואת החבורה בת"א, וחבורות במקומות אחרים. אפשר לבנות דמות של מישהו/י שכן בורחת מהבית ועוברת בין החבורות הללו במשך עונה מסויימת. נדידה. All gone to look for America שרים סיימון וגרפונקל, תרים את ארצם. אדם שבורח מביתו עובר תהליך כזה. בטח אם זה בטרמפים, אוטובוסים, וכו'. יכולה להיות עונה משעשעת. אבל היא לא תהיה הראשונה.
קצת סדר.
שם סדרה מוצע - כמו מחזה / קובץ סיפורים שהתחלתי בזמנו - "שכונה רצח"
עונה 1 - "דודא"
העונה תתמרכז על מקום גבול. על תפר. משהו כמו שדרות משולבת לב"ש, או משהו כזה. שלא כמו אופוריה היא תהיה מורכבת ממה שהעם הזה באמת מורכב ממנו. מעט אשכנזים, הרבה אנשים ממוצא מזרחי, עלילה רוסית/קווקזית ותת עלילה אתיופית בהתהוות. למי שראה וסרמיל? שיט שמזכיר את זה. (אחלה סרט, וסרמיל).
לא תהיה רק חבורה אחת, אלא התנגשות של כמה והמוטיב הזה של כוללנות חברתית. יפגשו איך? כמו שנפגשים תמיד. בפארקים. בביה"ס. באירועים הקטנים.
אז יהיה את החבורה של הערסים, שמתוכם יהיה גיבור או שניים, אולי אחד מהם יגלה נטיות הומוארוטיות כלפי חבר שלו, וידחה את זה. כמו שבאמת דוחים את זה. וימצא את עצמו (כמו שקרה אצלי) מדבר עם המוזר השכבתי, אחרי ליל התנסות דפוק עם הסנפת דבק, מדבר על איך שהחוויות האלה של החיים חוזרות על עצמן. על טבע המציאות. קרייזי שיט. הפאקצה-פריחה-אעלק-כינוי-מעליב-לאישה-ממוצא-מזרחי, תהיה עם סיפור כואב כמו כולם.
לא שיהיה לו פתרון.
תהיה חבורה של גופניקים. שם כל העוולות של העלייה הרוסית תוצג. ותהיה לא רק קייס סטדי של החברה הישראלית. אלא של כל חברת מהגרים. עם סימנים כבדים לנסיון לחזור הביתה. וסבתא שמנסה לשיר "הבה נגילה". והורים שרוקדים למוזיקה ים תיכונית כדי לנסות להתערבב. אבל בסופו של דבר הם סבטלנות. תמיד היו תמיד יהיו. וכמובן שיהיה שם אזכור לסיפורים המפורסמים של הגופניקים. כמו איך שהגדול והגרוזיני ביותר שבהם איים על אנשים אקראיים ברחוב והשוויץ בצלקות הדקירות שלו; כמו להיות שיכור לגמרי ולהביא מכות לאנשים אקראיים לגמרי.
תהיה חבורה של פריקים. הדמויות יהיו מה שיש באמת, ואף דמות לא תהיה רק הגדרה שטוחה. הכוסית תהיה לסבית שיודעת לשיר מדהים ומכורה לסיגריות, אבל לא שותה - שקטה, אבל אף אחד לא באמת רוצה לזיין אותה. כי היא יותר מדי יפה מכדי להיות משהו מושג. כי היא יותר מדי. חוותה התעללות דפוקה בילדות שלה. יצאה מזה? לא ידוע. תמיד לא סגור. יהיו להם שמות, ולא רק כינויים (אחמ אחמ רון לשם).
יהיו אנשים בין לבין. השרוט התימני שבמשבר זהות. הבנאדם שעשה יותר מדי סמים, וכולם מנדים אותו, והוא שקרן פתולוגי. החרטטן שעובר בין כולם, מתחיל פה ונגמר שם. הסקייטר הקווקזי המוסלמי. וכו'.
אבל זאת ארץ ישראל. אז יהיו אזכורים לדברים קצת יותר כואבים. תהיה התנגשות עם בדואים. יהיו קסאמים, וגראדים. האיום הזה, המחשבה על צבא תהיה הרבה יותר נוכחת. אנשים כן יאופיינו לפי המשפטים הפוליטיים שרצים מדי פעם, אפילו פה בישרא'.
אולי כמו בסקינס לכל דמות יהיה בלוג. או פרופיל מקושרים. או פרופיל פייס. או פרופיל כזה או אחר. עם מחשבות על עצמו. עם רצון משל עצמו.
עונה 2 - "לכתך אחריי"
הדמות שתהיה דומיננטית למדי או מגניבה למדי מהעונה הקודמת כאמור בורחת מהבית. היא תרה את הארץ. תופסת טרמפים עם אנשים הזויים, לאו דווקא מתבגרים. מגיעה למסיבות הזויות עם קוקאין בשירותים במכוניות מגניבות של חצי עבריינים כאלו ואחרים. מתאהבת בדרוזי אקראי, שוכחת מזה. פרק שלם בתחנה מרכזית תל אביב על כל גווניה. אולי שיחה עם פליט/מהגר עבודה שלא סגור האם הוא זה או זה. תעבור בין כמה נקודות מפתח בארץ. בעצם כל פרק סוקר וסוגר דפוס התנהגות אחר. האלטיזם המצולק הקיבוצניקי באחד מקיבוצי הדרום. הניתוק האופטימיסטי נוירוטי המושבניקי בעמק יזרעאל. התלישות המדהימה של קריית שמונה. העבריינות המיואשת של ירוחם. הריחוק החוצפני של אילת. הצפונבוניות של רעננה. הקוסמופוליטיות של ת"א. הבעייתיות המדהימה של ירושלים שבכלל ראויה לסדרה משלה, בקטנה. ופרק מונולוג, רווי הזיות - כשהפסוק הזה מיחזקאל לא מפסיק - "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך; לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" - והיא אי שם בערבה, בהזייה ארוכה ונפלאה, משל לכל המסע הזה. בסוף חוזרת.
ושום דבר לא משתנה. בבית שלה ידעו שהיא תחזור.
עונה 3 - "לית אתר פנוי מניה"
אם זכרתי את זה נכון. יסקור עוד פנים רבות שיש לנוער. כמו התבגרות בישיבה. כמו התבגרות בכפר ערבי. כמו התבגרות של אספרגר. או חרש. ואיך כולם נפגשים. כל החלשים, כל הרחוקים, כל האחרים.
זה בינתיים מה שעולה לי לראש.
אם הייתי מתאר דמות אחרת, הייתי הולך על הדמות של ריימונד (שם בדוי, בהתבסס על אדם שפעם הכרתי).
ריימונד הוא סטלן על שמוערך בקרב חבריו בתור יודע הכל על שום דבר. כל משפט שני בממוצע שלו הוא המצאה רבתי על כלום ושום דבר. הורים גרושים. אמא חולה. מחייה בדירה קטנה, הרוסה למדי, בצמוד לזוג בדואים אוהב שמתייחס אליו כמו לאחיין קטן או ילד קטן.
העיסוק העיקרי שלו הוא להמציא סיפורים ולהקשיב לטראנסים. ואינסוף סיפורים. על חייזרים וזיונים, על חיילים שהוא ניצח במכות ועל בריחות ממשטרה, עם נשיקות וזיונים עם המורה ללשון, על אינסוף שוטים שהוא עשה בתחרות מול איזה מאפיונר ענק שהוא אחרי זה צ'יפר אותו במלא כסף וזונות וקוקאין, ועל סיפורי אקסטזי, ולזיין עד שאין שפיך ואלוהים יודע מה.
ובסוף , ביומולדת שלו, כשלכולם נמאס מהחרטטנות שלו, ולכולם נמאס מסיפורי ה"תראו איך אני יודע צרפתית למה אמא שלי מרוקאית והייתה הזמרת הכי גדולה בראבט" - דווקא החנון המוזר עושה לו ממש שמח, עד שהוא בוכה, על פינת רחוב, יושבים על במבה ו-וודקה אימפריאל חמה.
ואז הוא מספר את הסוד הכי גדול שלו. שהוא בעצם.. ממש, ממש, ממש מפחד על עצמו כבר. ושהוא מזמן, מזמן לא יודע כבר, מה אמת, מה שקר, מה יפה ומה לא יפה. מה צריך להיות ומה לא. ומתי אתמול נגמר ומתי מחר מתחיל ולאן, לעזאזל, נעלם העכשיו הזה. לאן לעזאזל נעלם האוויר שאני לוקח, הוא ישאל. ולא יקבל שום תשובה. לא מהחנון המוזר שיגמגם, שינסה להסביר משהו פסאודו חכם, אבל להגיד תאכלס - מה לעזאזל ולאן כוסאמק נעלם העכשיו - אין תשובה. לא הייתה תשובה.
המוטיב העיקרי, שלו ושל כולם זה שאין תשובה. העולם כמנהגו נוהג. סמים עושים את ההשפעה שלהם ועוברים. אנשים מתחלפים.
אולי בעונות הממשיכות יהיה סקר של מה קרה לאותם נערים שהתבגרו. ה"ערסים" שהתחילו לעבוד וללמוד להיות טכנאי מזגנים. החנונים באוני', עוברים מרד נעורים מאוחר. זה שתמיד רצה לעשות סקס הולך לקורסי פיתוי האלה ומבין כמה הוא מפספס. והסטלן.. הסטלן שפשוט עובד בקיוסק, מנסה לחזור בתשובה ולא מצליח, וכן הלאה.
אבל אף פעם אין פתרון.
זה המוטיב האמיתי.
הכל בשכונה, הכל לא עד הסוף, הכל לא מוחלט.
לא נורא.
עוד צריך לפתח את זה
אבל זה גם משהו.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
