ובכל זאת אני לאמוסיף אינטרמצו.
ולא, הבנתי את זה - זה לא בגלל הרצון שלי לפידבק או מה - זה עצלנות גרידא להעביר ממחשב למחשב. אני עד כדי כך גרוע לפעמים. לא נורא.
קיצר.
בעוד אני הולך לי באחד השבילים בקמפוס ההררי שלי חשבתי לעצמי על ההבדלים בין הגיטרה שאני לומד עכשיו לפסנתר. ההבדל הבולט הוא אופן המגע. בפסנתר הוא אחיד למדי בתחילתו - זו מעין אחדות שיוצרת נצח. בגיטרה זה ההפך. אתה מוגבל הרבה יותר מבחינת המנעד הצלילי שלך. אין לך יותר מדי אוקטבות (4? 5?+- שאתה מנצל בד"כ) למול ה7+ של הפסנתר. יש לך אינסוף פריטות וטכניקות ולכל תו זהה שנופל על מיתר אחר יש מבע אחר, אמנם, והציפורניים, ותנועת האגודל, נותנות כ"כ הרבה בתמורה - אבל ככלי לימודי, להכיר את הנצחיות של התדרים - ובכן, הוא לא משהו. רק כשהתחלתי ללמוד פלמנקו הבנתי את הכעס שתמיד היה לי על גיטריסטים כשעבדתי איתם. למעט מעט מאד מהם, לא כולל אפילו חברים קרובים, אף אחד מהם לא הבין מה רציתי ממנו כשדיברתי על ארפג'ואים מגניבים, שבירת אקורדים יותר אינטלגנטית וכו' וכו'. הפסנתר, למי שמשתמש בו בחכמה, נותן את האופציה לראות תמיד ביותר גדול. מאקרו.
אני זוכר את המורות שלי לפסנתר בזמנן, שהסבירו שאמנם אי אפשר לעשות דברים קטנים כאלו ואחרים בפסנתר (טרמלו, ויברטו, וכו') אבל יש לנו סימפוניה בשתי ידיים. זה נכון. העוצמה של הידע, של השליטה הזו בצלילים כולם - היא פסיכית.
אבל יש לזה מחיר, למאקרו' הזה. והמחיר הוא בדידות. פסנתרנים הם בודדים. אתה מבין את זה כשאתה מנגן סקריאבין, שופן, דיביסי. אתה מגלה עצב חוצה ארצות. עצב שנודד. גם פסנתרן למול פסנתרן בד"כ בודד, וזה למה כשמנגנים ב4 ידיים בדרך כלל הבדידות הזו מופגת,א בל חוזרת. הברית ביני לבין הפסנתר המדהים השני התפוגגה לאיטה סתם כי אנחנו כאלה. זה לא עניין של התמדה. זה עניין של השארות במקום. כשניגנו יחד, הייתה סינרגיה - אבל הייתה תחושה עצומה של שנינו בנסיון שלנו לצרוח "אני!" ולא סתם, אנחנו צריכים את זה. ובין השאר, אנחנו רגילים לזה. פסנתרן הוא דו קוטבי, לרוב. או שהוא מלווה, או שהוא סולן. יש חריגות בדמויות מוזיקה קאמרית כזו או אחרת אבל גם אז, בגלל הרבדים וכל הפוליפוניה - אתה מוצא את עצמך תמיד על הציר הקוטבי הזה. בין בדידות עצומה לבין הקטנה עצמית. בין בדידות שהיא אגו, לבין ליווי שהוא ביטול עצמי.
בתוך אולם פרקט, שומם, פסנתר כנף, דו דיאז, ואף אחד לא שם כדי להקשיב, וגם אם כן, אף אחד הוא לא אתה שם, ואתה לא יכול לשכפל את עצמך כדי שתתלהב ותשמע בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע.
לפעמים, אמנם, אתה מקבל את התגובות להן היית זקוק.
יש כמה תגובות כאלו, שהפיגו את הבדידות.
הראשונה הייתה כשחבר מהצפון, בזמן לבנון השנייה, שמע את ההקלטות שלי ואמר שבין קטיושה לקטיושה זה מה שמרגיע אותו. והודה לי.
השנייה הייתה באותה מלחמה, כשניגנתי לידידה שישבה במקלטים, בכפר ורדים, את השיר שעדיין לא הוקלט ולא ממש סויים באופן כללי - "תקווה קטנה (ברה מז'ור)". היא בכתה.
השלישית הייתה קצת לפני המלחמה הזו. ברסיטל שלי היו שתי נשים שבכו מהאילתור שלי ספציפית. מהיצירה "הנמלה" של יעקוב גלבוע, בכתה המורה המיתולוגית שלי לתאוריה. טוב, לא בכתה, אבל שרה כזה ונכנסה לחוויה. זאת, אגב, אולי היצירה שהכי הצלחתי להביע רגשית בכל החיים שלי.
הרביעית הייתה כשאמא בכתה אחרי שהיא שמעה את ההקלטה של השיר שכתבתי לחתונה של אחותי, שהוקלט אצל חבר טוב והושר ע"י ידידה של אחותי (ושלי) ששרה מדהים.
הציטוט הזה מבית בונדרברוק של תומאס מאן ירדוף אותי לנצח.
אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר, אני מבין שאותו הציטוט שעיקרו הוא "אף אחד לא מבין ולא מאזין לדברים גאוניים לגמרי שאני עושה!" - מתרחק. כלומר, כן, הוא ירדוף, חופשי, ללא הרף. אבל עם סייג. וזה שמדי פעם, למול מרווח הסמך של 95%, יש את ה0.05 הזה של אנשים שכן מגיבים כמו שהייתי רוצה שיגיבו, או יפתיעו אותי. שכן, בסופו של יום, המוזיקה שלי מצליחה לגעת במישהו, במשהו, איכשהו. שכן טוב לאנשים, שאולי אינ יצרתי את זה אבל זה לא משנה - העיקר הוא שלמישהו עכשיו טוב. וזה למה אני עושה בכלל דברים לאחרים.
יש בעצם גם קוטב נחמד בתוך אותה הבדידות. ברגע שאתה עושה הרבה מאד "פסנתר" או הרבה מאד אילתור או הלחנה או מה, אתה נכנס לזה מספיק כך שאתה גם ככה מתבטל בתוך עצמך.
ואז כבר שום דבר מזה לא משנה כהוא זה.
יש בזה משהו שהוא יותר ממנחם. הוא מעצים.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
