למה אני משווה בכלל, כשאסור להשוות באמת לעזאזל?
אולי כי בחוויה האישית שלי יש הקבלה אוטומאטית, בנאלית, רפלקסיבית משהו שמבוססת נטו על כך שבשני המקרים אנחנו מדברים על דרמת נעורים בעלת גוונים אפלוליים משהו שאין לה, בשום פנים, מסר טוב להגיד לעולם או על דור הY שהיא מתיימרת לייצג (או לפחות ברובה).
מה שגם, "אופוריה" ממתגת את עצמה יופי בתור סוריאליזם עם הרבה יותר מדי שוטים אימפרסיוניסטים (שנעשו טוב, לדדי הדיוט כמוני). סקינס היא ריאליזם, אם נשפוט את זה כך שרוב האירועים בסדרה הם שכפול של מה שכותב הסדרה ואבא שלו חוו פחות או יותר - או ראו למול עיניהם - או שאני חוויתי והקבלתי.
אז אופוריה, היא דרמת הנוער החדשה והדי מדוברת של הוט, מגוללת את סיפורם של כמה וכמה מתבגרים בארץ ישראל, אי שם במרכז (פיקטיבי? לא פיקטיבי?), כל אחד והתיק שלו, והמוזרות שלו. כולם נקראים אחי בשלב כזה או אחר, וכמעט לאף אחד אין שם פרטי או מה, אלא רק כינוי. רון לשם, מי שיצר את "אם יש גן עדן"-"בופור"-"וזה", אמון על התסריט.
שהוא, כצפוי, הכאב ראש הכי גדול שלי מהסדרה. בעצם, בוא נפרט מאין הכאבים האלו באים ולמה אני עדיין מקפיד להכניס את סקינס כאן כרפרנס, או גולד סטנדרט כזה או אחר.
אז, למה אופוריה מעצבנת אותי (ובכל זאת אמשיך לראות כי זה כולה פרק שני) (וכי זה מוחק לי את הראש).
(* וגם בסקינס ראיתי רק את שתי העונות הראשונות שהשאירו עליי חותם עמוק)
1. רון לשם אני באמת לא סובל אותך - וזה לא אישי. אני חושב שבגלל הפלצנות שלי אני עם אלרגיה אוטומאטית לגבי ניצן, אילן הייטנר, רון לשם, ועוד כמה מכותבי ארצנו שכותבים באופן מתקתק, מיינסטרימי, חצי נוסחתי משלהם, ובעיקר כופה דרך משפטי מחץ עמדות די מעצבנות. אחד המשפטים שפותחים את הסדרה מדבר על כך שברגע שאתה פותח את גיל 7-8 שלך בזה שאתה רואה אנשים קופצים ממגדלי התאומים אז כבר אין מה שירגש אותך - טוב, זאת הגזמה. היו מלחמות וזוועות אחרות בעולם הזה גם בלי 9/11, וזה ש(כמה ז'יז'קי מצידנו) הכל וירטואלי ומתווך דרך טלוויזיה או מדיה ואנחנו מוצפים חוויות ומתמכרים - טוב, גם זה לא בדיוק של הדור הזה, אלא בעצם היה שם, ותמיד היה שם. בעצם, מאז שיש לאדם מרכז דופאמינרגי (כלומר, עוד מלפני שהיה אדם) אנחנו מתמכרים לחוויות, אז מה הנסיון הזה?
נמשיך לקטע הזה עם ה'אחי', ושאר הסצינות המוגזמות. ברצינות. זה
הרגיש כאילו מישהו בא לצוות כתיבה-הפקה-בימוי ואמר להם "אז ככה טינאייג'רים מתנהגים, יש להםכל מיני סמסמים מוזרים והם גם מאד מנוכרים ורוצים להזדיין כל הזמן, ולאונן!". גבר. תוריד את הגז.
גם אם זה סוריאליזם, גם אם זה אד אבסורדום, וגם אם כדי לרצות את הקהל הדפוק בארץ אתה דופק סצינות סקס נוראיות על ימין ועל שמאל, טינאייג'רים עושים דברים אחרים. ולא כל הזמן אומרים "אחי".
ואגב, ילד בכיתה יב' לא יכול ליצור סמים ברמה שאתה נותן לו, כלבתא במטותא. על זה בכלל צריך לתת הרצאה שלמה שכוללת את המונחים "מערכת סירקולציה", "שינויי טמפרטורה", "חדר חושך / אורות אחרים לטיפול באלקלואידים" ועוד כל מיני דברים (+זה שאם לא תיקנת כמה קשרים חביבים, כל מה שהשתמשת בו עם המילה "קטון" בסוף היה אמור לזיין לכולם את הכבד). אבל זה מילא (אתם מבינים? כאילו הקטע זה שהחנון הסחי, צהובון, הוא כאילו כימאי חובב שמכין לכולם סמים מאד מאד מוזרים) (ואז רוצה להיות כימאי רגשות. שזה קטע מגניב שלדעתי הוא לא כתב נכון) (ולמה גם שם מאוננים על אוקסיטוצין?!!? די כבר!! הבנו!!).
הנטייה הנוראית ביותר של לשם היא פ א ק י נג ל ה ק צ י ן. טוב, הבנו, שוב , סדרה על טינאייג'רים, הכל צריך להיות מוקצן בגלל שאנחנו כ"כ חוויתיים וזה וכו' וכו' כן יופי הבנו סבבה בלאגן אחלה אבל מה? בשביל מה? מה אתה, מזון אמריקאי, הכל עם יותר נתרן ממים? ציור של פולוק עם יותר מדי נקודות ופחות מדי משהו? בחייאת! אדוןכותב! מה?! כל משפט שני צריך להיות איזה פילוסופיה בשקל גרועה שלך ולא של הדמות שאתה כותב? כשאתה גורם למאסטר-זיין ללמד ילדה להיות זונת רחוב ומתבל אותה בעופי עופי, פליי כל שתי דקות? כשאתה נותן לדמות ה"שרוטה" וכו' כל מיני משפטי "בוהו ניהליזם רק ממש גרוע" אתה לא עושה שום דבר מלבד לתקוע את העלילה שלך.
וגם כן, לדפוק את אחד מהמשני עלילה הגדולים בתוך סצינה ארעית לגמרי כמו נסיעה באוטובוס של שני אנשים חצי זרים חצי חברים, לא רק שזה לא סביר, לא רק שזה סוריאליסטי יותר מדי (ואני פאקינג אוהב את זה! אני אוהב סוריאליזם כי זה כיף ומוזר ומגניב!) - זה מרגיש..מאולץ, מוזר, וכאילו.. טוב, לא יכלת למצוא מקום יותר ראוי?! (הזונת-רחוב-שמנה-לא-מערכיה-את-עצמה-מזדיינת-עם-כולם יושבת באוטובוס, מתחילה לדבר עם הדוס-סוחר-סמים-אחלה-דמות-באמת-אחלה-אחלה-שחקן, ואיכשהו הוא מגלה לה את הסוד הכי אפל שלו, בלי קשר, ועל זה שהוא הולך לרצוח מישהו. OH COME ON!!! PLEASE!!!)
2. רוני דלומי אני לא סובל אותך - אז רוני דלומי, שלמדה איתי בתיכון ושרה מאד יפה טיטאניק כשהיא הייתה בכיתה ח', ואז זכתה בתחרות גוועלד-אלוהים-ישמור-אותנו-מהשיקוץ, והוציאה איזה קאבר לא מעניין במיוחד, והלכה לשרת את ארצנו, נכנסה לכאן על תקן ה"שרוטה" שחותכת את עצמה ומשוויצה בחתכים (אדון תסריטאי, כשאישה משוויצה בחתכים שלה - שאגב כולם מאוזנים מה שאומר שהיא אימו - זה אומר שאתה גם ב2004 חזק, וגם אתה צריך לדעת שכך מדברת ילדה בפוזה. ילדה שאשכרה עברה טראומה חותכת לאורך בירכיים, או משהו כזה) וחופרת על משפטים די גרועים וחיה במקום הסוריאליסטי שלה פשוט עושה את זה לא טוב. למרות שאני רציתי לחבק אותה אחרי שהיא התחילה לדבר במבטא באר שבעי כמה פעמים. כ-פרהעליהנשמהאשינודהעליכ.
3. אז למה אני כן צופה ואמשיך לצפות?
א. כי אני ילד אפס לפעמים ואני אמשיך כי סתם בא לי לדעת מה נסגר.
ב. כי היו שם כמה סצינות פנינה. המקבילה-של-קאסי שהיא מופרעת במקום אחר (טיפה OVERWEIGHT, ולכן על תקן ה"דאבה") נותנת שם משחק סביר+ , והסצינה הפותחת שמציגה אותה באיזה אייפד, מנסה למצוא מישהו שאומרת "היי נעים להכיר" לכל פרצוף יפה, ומקבלת כל פעם דחייה; או נכנסת לאיזה צ'אט רולט וכולם עושים לה דיסקונקט פעם אחר פעם אחר פעם. בלי מילים. קלאסי, ופוגע יפה. שאר ההדרדרות איתה וה"מנטורינג" וההעתקות שהיא עושה מה"דמות של הזיין שמזיין כל היום ולא יודע להבדיל בין הרצל לבן גוריון"... אע. חבל. להפוך אותה לזונה אח"כ, ולהוציא את הבתולין שלה עם ההומו שהולך להאנס ע"י שני הומואים או מה.. אמממם.. לא. לא. ושוב רון לשם, אכזבת אותי.
ג. כי התת סיפור של הילד שישן כל הזמן וחולם עליו ועל חבר שלו בדרום אמריקה, שכנראה יתחבר לזה שבטח החבר נרצח וזה הפנטזיה המתמשכת שלהם, לא הולך (לא יודע אם זה ספוילר, אבל זה מרגיש לי צפוי, בבקשה שזה לא יהיה ככה, בבקשה), אבל.. פוינטלס. סתם חיפשתי עוד משהו להתלונן עליו.
ד. כי הסיפור של הילד ישיבה הסוחר סמים שמדבר כמו אחד מהחבר'ה מג' / אנשים שלמדו איתי בתל"י הוא מגניב לגמרי, ואין לי מילה רעה אמיתית להגיד על זה, פלוס שהילד הזה נותן שם ת'משחק הכי אמיתי. הוא אשכרה מרגיש כאילו הוא ילד שחי משהו מכל החוויות של הבן עשרה הטיפוסי פלוס מינוס.
ה. כ י ה מ ו ז י ק ת ר ק ע מ ה מ מ ת . וכי שילובים מינמליסטיים של אבוב/גיטרה/כיוצב' זה כ"כמשהו שאני הייתי עושה.
ו. כי הצילומים האימרפסיוניסטים המעיקים כן מגניבים מדי פעם. וכי הטינאייג'רים נראים טינאייג'רים, חלקם אפילו לא כאלה חתיכי על נפלאים. וחוץ מהדמות של האעלק-זיין-על והאעלק-שמן-מאונן-אימפונטנט (הגרועות ביותר, מבזבזות זמן כשאפשר להתרכז בילד הקטן מהישיבה שסוחר סמים, הרבה יותר מעניין) זה מרגיש לי כמעט נכון. אה, ומרוני דלומי. גם את מיותרת שם. תמשיכי לשיר, ועדיף דברים משלך, קאברים מרגיש כמו פוקס עלייך, ואת תאכלס מינימום זארה.
ז. כי אולי כל ההערות שלי, ובעצם הטרוניה שהן מייצגות, אינן אלא בילדאפ ענק למשהו אחר. שבעצם כל זה מכוון למשהו גדול, מגניב יותר, שעוד לא ראינו כי כולה עברו שני פרקים.
4. אז מה הקשר סקינס?
כי עד שלא ניסיתי את סקינס חשבתי שהיא עוד דרמה יומית של ילדים אינפנטיליים עם חרא סיפור. ואז ראיתי את הפרק הראשון, חטפתי זאפטה, אמרתי, אולי נמשיך לשני? והשני היה פשוט וואו, וואו, וואו (קאסי), שאמרתי אוקי, זה מדהים.
אז בעצם למה סקינס מדהימה ואיפה זה מתנגש?
דבר ראשון, a priori בכל קנה מידה, סקינס פאקינג אמיתית. אמיתית עד כדי כך שבפרק (4?) שהם התעוררו אחרי מסיבת בית ריק, דקה לפני שההורים חוזרים - זה הזכיר כ"כ הרבה בתים הרוסים כאלה שהייתי בהם. בדיקו באותה פוזיציה. הקיא, האנשים השפוכים, האור, הלבוש של מי שהתעורר, הלחץ של בעל הבית.. פאקינג שיט. מדוייק. ידידה טובה בעלת היסטוריה של הפרעת אכילה אמרה שהנאום שקאסי דפקה (או בעצם חלקם הגדול) הוא כמעט אחד לאחד מה שהיא אמרה בזמנו. חברים להטב"ים סיפרו על התמודדות דומה למה שמקסי עבר, גם בעידן הפתיחות הנוכחי (יחסית!).
הדמויות נתפרו לתוך יחסי כוחות שאשכרה קיימים. לא היו שווים בדיוק למה שאנחנו חווינו בתור אנשים, אבל היו שם דברים שיותר מהרגישו מוכר. ופלוס, לא היו דמויות ממש משעממות. ואפילו דמויות שנראו בהתחלה כמעצבנות (סיד) הפכו להיות נהדרים, או דמויות שנראו מבזבזות זמן (אנוואר) התגלו כבעלי משהו. בין אם זה הומור עצמי, בין אם זה סיפור שהוא פחות טראגי אבל עדיין אישי. ומעל כולם, היו דמויות מושלמות ונהדרות, חזקות וקורעות כמו קאסי; או שעוברות אשכרה סיפור אדיר סביבן ומתוכן (טוני, אחותו); וכן הלאה.
הכל בגלל שמי שכתבו את הסדרה (ואת זה גיליתי הרבה אחרי שתי העונות הראשונות, שרק עליהן אני מדבר כמו שאתם רואים), היו אבא ובן. הבן, אפשר לשער, חווה משהו דומה לזה. או לפחות היה שם. הרגיש.
בלי המשקפיים האלה של "אווו זה מה שהם חווים באמת!" - אלא מה שאני חווה. בלי בדיוק ביקורת. אלא תיאור, תיאור שהוא מספיק ביקורת.
רון לשם גורם לי להרגיש כל הזמן כאילו הוא מבקר את הדור הזה על הדפיקויות שלו. כן, יש המון דפיקויות. כן, דור הY שאני חחלק ממנו הוא דור של בורים שהליברליות נתנה להן תוקף להרס עצמי. אבל זה לא הכל. וזה לא המשמעות. הניהליזם הזה שכביכול שם לא שם בכלל, אבל זה מה שבינתיים מרגישים מ"אופוריה". מסקינס הרגשת שהביקורת פשוט קפצה מתוך עצמה. הסיטואציות היו הגיוניות. אבל גם אם סיטואציה אפשרית והגיונית אין זה אומר שהיא תמיד בסדר לגמרי. אין זה אומר שטוני לא יצא דושבאג במערכת יחסים שלו, גם אם הוא לקח הכל באיזי. אין להגיד שסיד לא יצא קצת שופט מקדים. אין להגיד שהפסיכית עם מקסי לא הייתה פסיכית והייתה צריכה עזרה. או שהמערכת יחסים בין המורה הגרועה של כריס ל..כריס, לא הייתה מפגרת - אבל הדברים קרו וכולנו שמענו על זה, לעזאזל.
פלוס שהמוזיקה בסקינס הייתה מתאימה יותר, נטו כי זה נשמע כאילו מישהו שם איזה פלייליסט של אמפי אקראי של אחד מהחבר'ה שם.
להוסיף לזה שהמוות של כריס לא היה סתם בגלל "מלא סמיםםםם" או "ערסססס סוחררר סמיםםם" אלא..פגם גנטי מועבר. הוא מת כדרך כל אדם, בגלל יד גורל נוראית וטראגית. הסיפור סביב הגופה היה מופרך, כן, אבל לפחות הוא היה ממש מצחיק.
להוסיף לזה הפקה אדירה, תחושת רציפות, שחקנים שעושים עבודה מדהימה (ולראיה HBO לקחה לפחות שניים מהם, שבאמת עשו דמויות אדירות - האנה מוראי ששיחקה את קאסי, ומהשמו ששיחק את כריס), ובכלל - תחושה שהשיח על התרבות העכשווית של מתבגרים היא דבר שיש לקחת ברצינות, באופן בוגר.
כן, טינאייג'רים הם פאקינג ילדים קטנים, אבל הם בני אנוש תבוניים וחלקם הגדול הרבה יותר פתוח ראש, אינטלקט, ובעל אוריינות גבוהה יותר באמצעים הטכנולוגיים והחברתיים מאשר הדורות שקדמו לו. לזלזל בדור הY לעד ירגיש כמו חרדת פין של הדורות הקודמים, דואגים מהכפירים השוחרים לטרף, או סתם התנשאות גרידא.
אז רון לשם וצוות ההפקה של אופוריה, תפסיקו לזלזל לעזאזל, ואל תפחדו להיות קצת יותר איטיים או לגרום לרוני דלומי לשיר במקום לחתוך את עצמה (ממתי מישהו חותך את עצמו מול מישהו אחר?!) (גם אם זה סוריאליזם גאד דאמיט!!)
*
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
