אף פעם לא ראיתי את המדבר הזה כ"כ שמח, כ"כ פורח, כ"כ צבעוני. טבעי שרק אחותי יודעת לעשות את זה. השבוע הזה, עמוס לעייפה בשום דבר מוחלט, שזהו ניגוד חלקית מוחלט למה שעשיתי נאמר, בשנה או השנתיים האחרונות (ויותר), כוון אך ורק בעצם לאתמול והיום בבוקר. החתונה של אחותי.
איזה שלשת מילים הזוייה. אפילו אם נקצץ את זה לצמד, חתונת אחותי, אני עדיין אהיה באותו ההלם. מסרב לעכל את זה.
לא שיש בזה אספקט אחד שלילי - החתן, או גיייס כמו שאני פונה אליו, הוא אחד האנשים החמודים ביותר שנבראו בצלם והמשפחה שלו מדהימה לא פחות, כשכל אחד מבני המשפחה שלו מיוחדים ומוכשרים ברמת פעירת הפה. איזו הגזמת חרטטן, אבל באמת, ב"ה, הם כאלו.
מדבר יהודה. דממה שמפרה רוח שמפרה מוזיקה. להקה דמויית מארש דונדורמה (שחצי ממנה הם בעצם מרש) מנגנת, כולם קופצים. מיקסטייפ חמוד לגמרי מנוגן. אני גם מנגן אח"כ, כשרימון, אחת הזמרות, ה-זמרות, שרה. חופה נפלאה. כולם מברכים. כולם מחבקים. אחותי מקדשת את הגיס בחליל אהבה אינדיאני מגניב שמנגן לה פנטטוני, או פה דיאז מינור. איזה יופי לאחותי. איזה יופי לנו. אני כ"כ מאושר.
כביכול זכיתי לבשורה מבאסת, שההרכב התורכי בעצם סילק אותי ומצא לי מחליף. אולי פעם ראשונה שזכיתי להחלפה שאשכרה זרמה יותר ממני. אבל אין מקום להתבאס מדברים קטנים, כשאחותי מתחתנת.
בפייסבוק יש כמה תמונות יפות מדי, וגם בפלאפון שלי - איך נראנו, איך הכל שם נראה. הייתי מעלה לכאן, אבל בשביל מה? מי שבאמת ירצה יחפש שם.
חשבתי שיהיו לי יותר מילים לתאר את זה. מצחיק. את הדברים הכי מבוזבזים והכי קטנים אני מצליח לתארם במליון דרכים.
ואת אחד האירועים שאני לעולם לא אשכח, אחד האירועים הגדולים יותר בחיים האלה.. בתולדות הזיכרון הזה..
איי. אחותי.
כשאני אצליח להעלות על הכתב את מה שאני רוצה להגיד לה - יחד עם השיר שהלחנתי וכתבתי לה (שששש! זה סוד!), אולי נעלה את זה.
בינתיים, נשאיר את התיאור התפל הזה פה לזיכרון עולם, שיהיה לי לפחות להעלות את זה כזיכרון, בימים אחרים.
אבל הנה, עוד זיכרון יפה לתפור היטב לשכל.
:)
אחותי אישה של.
ב"ה.
אהבת עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
