I
אתמול אני מהלך לי שוב עם אישה יפה אחת או אחרת, והרחוב שוב עמוס לעייפה בכנופיות לילה מזדמנות המחפשות להן ריגוש אקראי. אתמול שוב הלילה היה לילה ולפנות בוקר היה לפנות בוקר, והשיער שלי פרוע והזקן שלי מתמשך. היה כביש, לידנו. זה צפוי כשאתה מהלך בתוך עיר, בשכונות הפחות מוכרות שלה, אך למי איכפת. היה כביש ובין שני צדדיו הייתה גדר בינונית. ובין שני צדי הגדר היו איש מבוגר ואישה מבוגרת, שעוד אפשר, בין הקמטים ועקבות הזמנים בעורם, לנחש שהם אולי אוהבים אחד את השני. אולי לא. לא ראיתי טבעות על הידיים ואולי היו שם. ראיתי רק כלבה קטנה שרצתה כל הזמן ללכת, שהייתה קשורה ברצועה לידיה של האישה המחייכת, והאיש המחייך, עם חזות רוסית לתפארת ופוני שנות-ה50-משהו, המשיך לחייך אליה והיא אליו. אולי הם אוהבים, אני שואל את החלל החיצון והאוויר, אולי הם אוהבים.
II
אתמול אחר אני שוב באמצע הים והירח הזה גדול מדי ויפה מדי, והגאות הזו מדהימה, ואני דווקא ליד חבר שהוא אולי חבר טוב, או אולי שותף חדש, ואנחנו מביטים אל עומק הים ואנחנו לא מאוהבים. הוא עומד להעיף את אהובתו מחייו, שלי כבר הלכה לפני מספיק זמן. והים יפה מדי, והחושך יפה מדי. ובכל זאת מישהי אחרת תקועה לי בראש, לא, לא מישהי להתאהב בה, מישהי שפשוט תקועה לך בראש. אז אתה מזכיר ושולח הודעה, כי אתה באמת רוצה שהיא תהיה שם.
ומשום מה היא ערה. אך שלא כמו שהיה יכול להיות צפוי, והיא תגיד שגם היא רוצה, ואולי משהו יצמח מזה, היא לא ממש רוצה להיות שם. היא רוצה להיות ב'פה' שלה, לא יודע אם בלעדיך, וזה לא ממש משנה אם היא רוצה להיות בלעדיך. שתהיה בלעדיך, אתה חושב.
הרי הבדידות היא מה שציפית לו, לא?
כן.
מסטול קשות מחומר באמת דפוק וחזק שאני מנסה אני מסוחרר אל מול גלי ים טורדניים, מרגיש רטט אחר רטט ומבין שזו התודעה שלי שעובדת עליי. אני מביט, היא מתקשרת. אני מאושר יותר מהכל. אולי היא רוצה להיות כאן, אני משלה את עצמי. בטח שלא. עניינים טכנוקרטיים לגמרי. עבודה/אמנות. זה בסדר. למה היא ערה באמצע הבוקר ושואלת אותי על ענייני עבודה ה' הטוב יודע, כנראה הוא רוצה לסמן לי. זה מה שרצית. רצית התנזרות. רצית שקט. רצית. אז מה אתה בוכה עכשיו?
בוכה, אני שואל? איפה הדמעות שלי? הלוואי ותהיה לי סיבה לבכות, הלוואי. הלוואי ואלמד לבכות שוב, לעזאזל! אני צורח אל מול הגלים. אבל הגלים שוטפים את הצעקות שלי בקצף, ואני רץ אליהם, עירום, כמו בפוסט הקודם.
אתמול מתמשך שכמוהו.
III
באותו אתמול ממקודם, שהוא אתמול אחר כאמור, אני מתעורר מהחרפה-סאטלה-מה-שזה-לא-יהיה ואנשים כבר מתים, שפוכים, ואני ער וחי. שוב לפנות בוקר, והים, יש לו מנגינה ויכולת מוזרה לעשות כאלו צלילים מדהימים ולעוות את המציאות בדמותו, ואני, אני מתעורר. ומולי בניין נטוש ואין לידי מלאך שיעיר אותי. אבל יש בניין נטוש ועל הגג של הבניין הנטוש אני רואה צללים המתחבקים להם, מבצעים את אותו המחול של השכבה, של אישה הנשכבת ומעליה פרצוף גברי, ושוב התזוזות והריקוד הזה. אבל אין לי געגוע לכך. לא כי זה מרגיש זול או להפך, לא כי זה מדהים ולא מדהים, לא כי זה אקראי או שיקרי. סתם כי אין לי געגוע לזה. אני מביט. זה נגמר מהר מדי. זה מתמשך מוזר מדי. אני יכול לבנות עכשיו סיפור ממש טוב, על שני צללים לא החלטיים ספק מאוהבים אחד ברעהו ספק לא. אני יכול להצטרף, לראות, להתקרב, להיות סוטה או מאמין, להיות מלאך הזוי, להיות אליהו הנביא. אבל אני בוחר להשאר כאן כדי שיהיה לי מה לכתוב. אז אני כותב את זה. ויום יבוא וכל התהיות האלה יהפכו להיות שיר. כרגיל. אין שום דבר חדש.
זוג על גג. פעם אני הייתי הזוג הזה. אני ועצמי, ואני ואחרות. באתמול אחר. אתמול אחר לגמרי.
IV
באתמול אחר לגמרי היינו שיכורים וחיבקתי אותך. היינו שיכורים, חיבקתי אותך, הרגשתי אותך רועדת, רוטטת, מחליפה עורך, ואת חיבקת אותי, ואולי השלתי את עצמי שנתת נשיקה ליד. ולא הייתי צריך יותר מזה. אחרי שהורדתי אותך, זה היה כאילו עוד רגע, ושפתייך בשלי.
באתמול עוד יותר אחר לגמרי עשינו משהו שאולי לא היה צריך להיות שם. אבל זה היה מדהים מדי. וזה היה חיבוק אחד שלא אשכח לעולם, שוב. משום מה רק את יודעת לתת אותו.
בכל האתמולים באשר הם זה עדיין הייתי אני שם מביט, אני שם מרגיש את האתמול ויודע שהוא אתמול. עכשיו, הצפוי מכל יהיה שנתחיל לדבר על היום או מחר, או על עכשיו אפילו.
אבל לא בא לי.
לא כי אני אוהב להזכר בדברים. לא כי אני אוהב רק את האתמול. לא כי אני תקוע בעבר.
לא.
פשוט כי ממש כיף לספר על אתמול.
ממש כיף לנתח כך רגשית את אתמול,
ממש כיף להרגיש איך אתמול טמוע ונטמע בך היטב, כפות אל בלוטות הקיום שלך, ולהודות בו, ולהבין שהכל בסדר.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
