מדי פעם לקיים את הטקס הזה מעביר אותך למשמעות אחרת.
לילה עמוק וחוף מושלם וריק, שקט אנושי נפלא, הים מרחיק את המולת החברים החוצה ממך ומשאיר אותך לבד עם הבורא, לבד עם הכל.
זה יותר מהטענות כבר. אין לאן להטען יותר, כי כבר מלאים היטב, המצברים מסופקים. עתה זה הרגע להתעלות מעלה. הנה שוב מאבדים את היכולת להבדיל בין מים תחתונים לעליונים, הנה שוב הבריאה חוזרת אחורה אל עבר התהו ובהו וחושך על פני תהום, הנה אני מחפש את ראשית הבריאה, את טרם האור, את האל כעובר בהיותי עובר בעצמי בתוך החשיכה הזו.
תהום נשייה של שתי סנטימטר מתחת לקו המים, הבועות הן ההברות האחרונות שלי, ואני מתכסה במי הים הספק קרים ספק חמים, וזועק קודם לכן את מזמורי התהילים ליום השישי והשבת (ה' מלך גאות לבש, מזמור שיר ליום השבת) במנגינות הרגילות מקבלת שבת. סחוט מהוויה של כמעט עשרים ושתיים שנים, מאושר מכל רגע מהן.
אני מתחיל להרהר בקונספטי הסמסריים למנהם - הפחד, הקנאה, צרות העין, חמדנות, כל הדרכים שמובילות אותך החוצה ממחוזות טובים יותר. אנושיים, כן, אין ספק, כולנו חווינו אותם ואני אחווה אותם עוד המון, כן, הדרך עוד ארוכה. אך התאוריה ברורה לי, דרך היישום גם היא. מעשים טובים, לי ולעולם. זו הדרך היחידה. מעשים טובים, לי ולעולם. כל שאר המכשולים הם מכשולים. כן, יש רוע, ואפילו רוע עמוק ששוכן בפנים. אבל כן, יש טוב, וטוב ענק שרק צריך להסתכל עליו, ולא רק על הצל.
מתאחד היטב עם האל העוברי הנצחי, או לפחות משדל עצמי לנסות לעשות זו. לבקש אותו בהיותו קרוב, והוא קרוב. לארוז שפתיי אליו, להתקדם על ברכיי ולבקש אהבתו, והוא את מנעמיי יחבק, ילטף ראשי לחיקו, אהוב יאהבוני, אהוב יאהב ליבי אותו.
היום הייתה לי הזדמנות לעשות עוד מעשה טוב.
נרדמתי כמו אבן, אומרת אמא, לידי. אני אצלם מהצהריים, כשחזרתי, אחרי שעשיתי את המעשה הטוב שעייף אותי מאד. אבל זה היה שווה את זה.
עדיין מנסה למצוא לעצמי התמכרויות חומריות אתמול שוב מצאתי את עצמי מסטול עמוק, אך בהכרה מלאה כיצד למתן עתה את ההתמכרויות הקודמות שלי.
כיצד להנות מנשים לאו דווקא מכל התהליך עצמו, ממבצע שלם או מפיתוי עד תומו - לא - ניתן גם להנות יותר מהכל מהחיבוק האוהב, ניתן להנות יותר מהכל גם מהמבט, מהרגע בו אישה אקראית כזו או אחרת מוצאת עצמה עם לב פועם בחוזקה, או זיעה, או עור ברווז. ההתרגשות. הידיעה שהיא אולי רוצה אולי לא, אבל כנראה שהיא רוצה. זה כל מה שאני בעצם צריך כדי להטען. חיבוק וחיק מחד, תחושת פיתוי - אף אם היא הבל וריק - מדי פעם בפעם. אך לא להגזים ולא להשלות.
מלבד את עצמי.
האשליות הופכות להיות הדיו לסיפור שאני כותב באוויר, ודרכו מועברות אליי הברות ומילים אינספור לנייר הריק וליד המדממת בשחור, בעיקר. ההשראות, מתחילות דרכן כריקות. כאן אני עושה מעשה מרכבה והופך את הריק ואת הנבוב למלא משמעות. בים, אל מול הירח המלא, הפנמתי את התהליך הזה, הפנמתי מדוע אני ממשיך לתעות אל עבר מחוזות כביכול נלעגים. התשובה הייתה ברורה. איך תעביר את השכינה אל עבר הכתר? איך תגרום לאור להתגלגל ממעלה למטה ולהפך, מעלה? איך תתקן עולם, אם לא תעביר האור?
אז כל השקרים והעוולות, רגעי השקר והאשלייה והכזב כמו פיתוי, שתייה, ליצנות ושאר ההבל - המטרה היא להשתמש בהם כדי להגיע לעומק, בדיוק כמו שעושים בכתיבה. ליישם במציאות ולהעניק משמעות להבל, להדגים כיצד אף ההבל משרת את העליון מכל, את החתירה אל עבר אותו טוב נפלא - הטוב של אפלטון ולייבניץ, של קאנט, של לוינס, של הקב"ה ולאו טצה.
זהו מעשה המרכבה שלי. דרכו הדברים שלי נכתבים. דרכו ההשראה שלי מתמשכת. וכל שעליי לעשות הוא לתת להשראה להמשיך כגלגל ענק. היא גם מדי פעם, ועיתים אני מתבייש בכך, זקוקה לקתליזתורים אנושיים כדי להתמשך. הנה, עכשיו יש שחקניות שמשחקות את המונולוגים שלי, אז אני בבום בכתיבה הבימתית. אז יש מישהו שיזדקק לתמלול, אז הכתיבה הפואטית חוטפת עוד זריקת חנקן. הקיובייס והסוניקסל עושים עבודה משובחת, סקיצות ליליות נותנות לאנשים תחושה הזוייה וטובה - אז אני ממשיך אותה, מבין את מה שעושה לי ולעולם הזה טוב פחות או יותר.
לחזור לטאי צ'י. להתחיל לשחות ויוגה. להמשיך רייקי כל בוקר ותפילין כל בוקר. אחרי התואר אמנם.
זה יקרה. זה יקרה.
ואני אלמד הלחנה יותר לעומק, ניצוח, סולפז' עד הסוף - באופן פרטי או אולי קצת אקדמיה. ואז הפקת סאונד.
אני אהיה כל שארצה להיות.
אני אעשה את כל שארצה לעשות.
דבר לא באמת עוצר ויעצור אותי לעולם, ואני ואתם וה' יודעים את זה.
העיקר להמשיך, לעשות הטוב לי, לעשות הטוב לשאר. להמשיך במרכבה.
ומדי פעם, להמשיך בים הזה, הים הנפלא הזה.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
