ט' באב נקבע בתור יום הפורענות השנתי של התודעה היהודית הקולקטיבית. כמובן שהוא עוסק ראשית כל בתודעת החורבן, של שני בתי המקדש, אך נזכרים מס' תאריכים אחרים - התחלקות השבטים, חטא העגל אם אני זוכר נכון, כמובן נפילת העיר בית"ר על כל תושביה, ולא מעט פוגרומים אחרים. בכ"ז, חודש אב הוא חודש מדהים להרס מלחמתי אם אתה מצביא - שיא הקיץ, הכי נוח לתמרן ולהתיש עיר או צבא שלא נותן לעצמו מספיק מים, כשאתה כן נותן לעצמך מספיק. וכך לא מעט תבוסות ידעו הגנרלים שלנו, שכמו אז גם היום - מצטיינים לעשות לעיתים קצת יותר מדי טעויות.
אך לא זה העיקר.
העיקר בט' באב הוא העובדה שאתה מצטרף לאבל קולקטיבי. אתה צם, אתה נזכר, אתה מתאבל כי אתה מודע לעוצמות החורבן שלא רק אתה עברת אלא העם שלך עבר. וזו בעצם המטרה הגדולה, הזדהות עם כאב קולקטיבי, עם חורבן. יום זיכרון שמשולבים בו אלמנטים נוספים.
אותי מעצבן כל פולחן המזל הרע של תשעת הימים, לדוגמא. זה שיש כל מיני פורעניות בקיץ לא הופך את הכל לעניין של מזל ושדים, שהרי ידוע לישראל אין מזל (מסכת חגיגה מישהו? או שבת?). אבל בוא לא נלך לזה.
אני אוהב את ט' באב כי אני מאוהב במגילת איכה. היא כתובה בצורה שנונה ומבריקה, בצורה נוגה ומעציבת נפש, והמנגינה שלה תמיד תזכר לי בפה דיאז מינור מדהים. החוויה האישית הצרופה של לשבת, יחד עם עוד מניין מועט של חבר'ה בקהילה, כשכל אחד בתורו נותן קריאה של אחד מחמשת הפרקים, הוא בין הדברים היותר טובים. להרהר ולהגות בעצב, בתיאורים הגרוטסקיים סטייל ידי נשים רחמניות בשלו ידיהן - סטייל טוב למות בחרב ממות רעב, שלפחות הפצע זב וגואל אותך מהמוות - אותם תיאורים מחזירים אותך לשאר הפורעניות שתקפו את מה שאפשר לקרוא לו התודעה הלאומית או הדתית-לאומית, העממית שלנו כעם, ולתהות. מה הלאה.
כמעט כל פרק מסתיים בתקווה, במגילת איכה. במיוחד בסוף. השאלה הגדולה היא כמובן מה הוא אותו חידוש שאנחנו מבקשים.
אנחנו חוזרים בסוף פרק ה' על הפסוק הלפני אחרון פעמיים כדי לסיים בתקווה - "השבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
הצלע האחרונה של הפסוק היא המרתקת. האם אנחנו כאבלים רוצים לחזור אחורה בזמן - לימי הערגה והטובה סטייל השיר האהוב עליי של גיתה - och wer bringt die schonen tage, jene tage zeit zuruck? (הו מי ישיב את ימי העדנה, אותם ימים של זמן מתוק) - או שמא אנחנו נקשיב למילה הראשונה חדש. חדש ימינו.
זו הבחירה באבל קולקטיבי, בחירה שכל אחד עושה לעצמו אך סופו של דבר אותן ריבוא בחירות יצטרפו לבחירה עממית אחת, כללית - קדימה, או אחורה?
וזה המסר הגדול שאנחנו מקבלים מעת כמו ט' באב.
עלינו לזכור את העבר שלנו, להתגאות ולהתעצב, ולדעת שדרך למידתו והבנתו אנחנו נבין את עצמנו ואת מה שאנחנו נגזור על עצמנו לעבור, ובע"ה נהיה אנחנו משיח צדקנו משלנו.
תוך ידיעה שיש לנו בחירה - לחזור אחורה, או להתקדם קדימה.
לא סתם קוראים לחודש הזה אב - אבא - חודש לפני שאנחנו מתאהבים בקב"ה באלול (אני לי ודודי לי המפורסם) ולאחר מכן תשרי, כאשר אנחנו עוברים כביכול שיא התרוקנות והתחדשות לקראת הסתיו ומחזור השנה המתקדם לו בנחת.
אב. קליימקס של פורענות שאמור בעצם לנבא את הנחמה ויותר מאת הנחמה - את הלובן, הטוהר, האור. כל נבואות הניחומים של ישעיה - לדעתי דווקא מתנקזות באותה נבואת נחמה של זכריה שהיא הנבואה שקראתי בבר מצווה שלי בהפטרה - רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'....וכמעט מסתיימת באחד הפסוקים המדהימים יותר - לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'....
ומה יש לנו לזכור מהפסוק הזה ומההקשר שלו?
שהנחמה, הגאולה, השחרור הגדול מהאבל הוא בתוכנו, הוא באור שלנו, הוא במחשבותינו ואמונתינו.
ועל כן, הבה נצעד קדימה, באהבה וביראה - ונעשה קצת טוב לנו.
שיהיה צום קל ומשמעותי,
ובעיקר הרבה ימים טובים
רק ברכות אנשים אהובים
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
