אתמול בשיחה הדו שבועית עם הפסיכו' הגענו כרגיל להבנה חדשה ומעניינת. והפעם - עידן ההתמכרויות תם.
מאז הפרידה, החלטתי שאני כמעט מתנזר מההנאה שבמין, או יותר נכון, מהמין המזדמן - לא שהוא היה חלילה במערכת יחסים המונוגמית, אבל, כמו שהרבה מכירים אותי - הוא היה אמור לבוא מיד אחריה. מיד, עד כדי, כמה ימים.
הוא לא.
עוד בתהליכי הפרידה הבנתי שאני לא הולך לחזור לתקופות הללו. הן לא אפלות כמו שזה מצטייר על אף שהלילה הוא מוטיב חוזר במפגשים ההולכים וחוזרים עם אותן נשים דאז, אמנם, אבל יש בהן מן הריקנות העצומה שאני לא רוצה לחזור עליה ואליה. ריקנות מדהימה.
ובאמת, על אף שהיו לי מפגשים כאלו ואחרים בעלי אופי כזו ואחר עם בנות המין השני מאז הפרידה, אף לו אחד מהם הסתיים ביחסי מין מלאים, אם בכלל. הרוב לא היו בכלל בעלי אופי מיני ופיזי, או משהו קרוב לכך.
ההבטחה, השבועה שביקשתיה מה' כ"כ חזק הפעם - הרבה יותר חזק מאותה פעם טרם התחלתי את המערכת עם הקטינה - מתקיימת גם בלי שארצה. גם אם היצר מכשיל אותי, המציאות שקווי המתאר שלה נשחטו על ידי בתווך - מזרימה כיובל נפלא את המפגשים הללו לאפיקים לא מיניים בעליל. אני מוצא את עצמי מגשים את ההבטחה גם אם היצר מכשיל אותי. זו הרגשה לעיתים מבאסת אבל באמיתותה ובהתגלמות שלה היא מדהימה לחלוטין.
הכל קורה כפי שצריך לקרות, כפי שאני רוצה שיקרה.
ואולי זו סתירה בלי שאני יודע.
תוך כדי כך מאז הפרידה התחלתי לשתות המון. המון. כל ערב כמעט מאז הפרידה מצאתי את עצמי שותה. לא לבד, אלא עם השותף, או חברים, או מישהו. אבל שותה. לא כמות מטורפת, לא השתכרות כל ערב, לא התפחלצות, אבל סוימו כאן כבר משהו כמו 2-3 בקבוקי וויסקי, בקבוק בחרובקה, הרבה יותר מדי בירות ואלוהים יודע מה עוד. ורבע בקבוק אבסנט.
היו בקרים שהתעוררתי ובמקום התחושה הרגילה של "בוא נלך לטפל באוטיסטים! ווהו!!!" התעוררתי עם, "כוסאמק, בוא נשתה אבסנט, ווהו!". הבנתי שמשהו לא בסדר.
אז ניסיתי אתמול לעצור את עצמי. לא הצלחתי. שוב, לא שתיתי המון - 2/3 בירה שלא אפילו עשתה לי קיק. אבל אני לא מחבב את זה. לא מחבב את זה בכלל. אז אני לוקח כמה צעדים אחורה, ונרגע גם מזה. לפחות עד הסופ"ש, לפחות להשאיר את השתייה לסופ"שים וגם אז לא יותר מדי.
הכבד בסדר, אני יודע, אני יודע גם אבל שהשתייה קצת הפריעה למחזורי עייפות/שינה/כו' שלי ואני רוצה לשפר את זה כמה שיותר.
בלי לחץ.
מעל לכך מעיב קונפליקט איוב ההפוך - מה קורה כשאתה חי ביקום בו כל מה שאתה רוצה קורה ומגשים את עצמו? כשאתה באמת מצליח לאט לאט להגשים את החלומות שלך, ומה שלא מוגשם טוב שלא מוגשם, וכו'? מה קורה כאשר כשאתה רוצה סקס, יש לך יותר מדי, ואז אתה רוצה להפסיק, אז באמת הכל מפסיק? מה קורה כשאתה רוצה כסף אז יש לך מספיק, כשאתה רוצה לתרום אתה תורם, כשאתה במינוס ורוצה לצאת ממנו אתה יוצא - לא כמובן אך ורק בגלל שרציתי, אלא שכיוונתי ועשיתי למען כך - אבל לעזאזל, כשהכל קורה, וכשכל שאתה רוצה קורה, מה נותר לך עוד לקוות אליו?
מתוך כך, להלן רשימת התהיות הארוכות טווח שלי:
א. איזו התמכרות חדשה חומרית אני אפול אליה, אם לא מין או אלכוהול?
ב. האם האושר הנצחי הנפלא והיכולת להבין שיש לי את כל שאני רוצה תפסיק להיות לי לרועץ, או, שאני אמצא דרך לאזן את זה בשליליות כלשהי שאיננה ממוצאת לחלוטין?
ג. מתי אני אלמד לבכות שוב?
*
אחת החווית הנפלאות קרו לי הסופ"ש הזה שהיה בסימן טעינה מוחלטת. בשישי זה היה חוף זיקים, לאחריו נקיון בית קדחתני ולאחריו תפילת ערבית (לכל אחד היה את הכוסאמק הקטן שלו - זיקים חוף מטונף, הנקיון היה בכל זאת מזיע, וקודם לתפילה הייתה פתיחה מזעזעת לגמרי של המקהלה).
אבל מה שקרה בשבת.. היה מדהים אפילו יותר.
נסענו, כל החבר'ה הטובים, לחוף בר כוכבא האגדי באשקלון. חתיכת חוף מדהים מדי.
מים נפלאים. שמש טובה. גלים יפים. ים רגוע וגועש לסירוגין. הייתי עם המלודיקה שלי. ופתאום תפסתי. יש לי כלי שעשוי מפלסטיק. מים לא יכולים לעשות לו יותר מדי.
אז פשוט קמתי מהחול כשג'ימג'מנו,
והלכתי למים,
עם המלודיקה.
וניגנתי.
איזו השלמה, אלוקים, איזו השלמה.
*
יאללה, ט' באב אוטוטו.
מצחיק, הולך להיות def poetry jam מחר בערב, והיום בערב אני בטח אקריא לבדי את מגילת איכה בדירה.
איזה מגניב זה. גם ליהדות יש את הדף-פואטרי-ג'אם שלה כל כמה זמן. הוא מתחיל ב"איכה ישבה בדד" ומסתיים ב"קצפת עלינו עד מאד".
חה.
*
היום יום טלפונים והקלטות, אני מניח, או משהו כזה. או שנתעצל כי מגיע לי. ימים לא פשוטים בתעסוקה.
יהיה נפלא.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
