ותמיד תהיונה אותו הזבל.
נשים.
מגיל 15, עד עכשיו, ברצף בלתי נפסק, התמכרות.
הכל יצא, מתישהו, בדמות אלבום או ספר או שניהם או יותר מזה.
הכל יצא ואני אספר כמה שכולכן אותו הזבל. תמיד הייתן, תמיד תהיונה.
אתו, הזבל, בדיוק.
כמה שתנסו להגיד אחרת.
כמה שתנסו להגיד - אנחנו שונות.
אעלק שונות.
אתן אותו הכוס המקראי הנפלא, אותו גלגול נשמות מדהים של לילית שחוזרת על עצמה כמו המהלך ההרמוני המפורסם של ויולדי.
אני לא באמת סובל אתכן, לא עכשיו.
אני רוצה לברוח ממכן, ולא מצליח.
מדי פעם אני מוצא אחת ממכן, אחת, ואולי אני משלה את עצמי - שיודעת מה אני מרגיש, או מרגישה אותי, או לפחות כך אני מדמיין.
משלה את עצמי, כאמור.
ובכל זאת.
אתן אותו הדבר.
תבנית חוזרת על עצמה. אסטרוגן וזוג שדיים בגודל אקראי.
מבט אקראי.
הכל אקראי אך אותו דבר.
אני רוצה אתכן לא מתות, ולא חיות.
אני פשוט רוצה את עצמי רחוק ממכן.
ללמוד איך להגמל מהמגע, מהנשיקות, מהאהבה, מהחרא שאני מטפל בו שקשור אליכן.
להגמל מההתמכרות הזו, לנשק את הפצעים שלכן.
זונות.
כולכן כ"כ קלות להשגה, כולכן מתות אפילו בלי טיפה של כהל. כולכן זונות. יותר גרועות מאיתנו - מהסיבה הפשוטה שאנחנו מודים, מודים בזה שאנחנו זבל. זבל מוחלט.
גם אני, אתן יודעות. אני? אני זבל. אני בגדתי, אני שיקרתי, אני איכזבתי, שברתי לבבות, זיינתי את הצורה, עשיתי דברים דפוקים לגמרי.
עשיתי, אבל אני מודה. אני? קל לפיתוי, אני. כמה שאני אינטלקט קל מאד להפיל אותי למיטה. צריך לתת לי תירוץ טוב.
אבל אני מודה בזה.
מתישהו יקראו כאן בנות 17 שאתמול גילו את זה שהן פמניסטיות אעלק ויגידו לי כמה שאני טועה.
בטח טועה, ילדות, מה אתן יודעות.
מאידך מה אני יודע.
אני יודע שאני לא כועס על אף אחת או אחד, לא מאוכזב מאף אחת. ממשרד הבריאות והרווחה אולי כן. גם ממשרד הביטחון, אבל זה עסק אחר ולא רלוונטי.
רלוונטי הוא שאתן עדיין תהיו בזויות בעיניי.
עדיין תהיונה, זונות. לא יותר מזה.
כמה שזה פשוט.
פשוט לשנוא אתכן
ולא להתמודד עם תסביכי אמא וטירוף, לא להתמודד עם עבר עשיר בהחלטות נכונות ולא נכונות, טעויות ומעשים טובים שעלו לי בהרבה יותר מדי אנרגיה.
ובכל זאת,
אני רוצה לצעוק
שתעזבו אותי
בשקט
תברחו ממני
אל תהיו קשורות אליי
איזה רוע אתן קושרות אליכן
מפתה ענק, פסיכופט, וכן הלאה.
תמותו.
רק תברחו ממני.
לא כדאי לכן.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
