שאנדור. קוראים לי שאנדור, שלא חגגת לי, שאנדור, יומולדת.
אבל, שאנדור'קה, כבר לא נעים לי כ"כ לקרוא לך ככה.
איך? בלוג?
לא. שאנדור.
אה. פאצ'ימו? מה עשיתי?
שום דבר. אתה בלוג נאמן. אני חושב. גילית המון מידע להמון אנשים (סביבות ה100,000 כניסות, בוא נגיד, לפחות 1000 איש פלוס מינוס, בוא נגיד, מקסימום, 5,000 איש?)
בהמון המון זמן.
נכון.
אתה גם המשענת שלי, המראה שלי, ובעיקר צינור הביוב והאסלה התורנית שלי, בכל עת ובכל שעה, בה אני מטיל את כל ה, סלחו לי, חרא, שאני יכול לדמיין, וגם לא מעט תובנות עילגות של ילדים עד גיל 22.
21, תירגע.
נכון. 21. אז נכון, אני מוסיף ומשנה יותר מדי מהרשימות וגם ככה אף אחד מלבדי לא זורק עליהן.. ונכון, אני אף פעם לא כותב על האישה הנוכחית, ונכון, אני לא מספר מה קורה כל יום וכבר אין יותר חוויות שטות כמו שהיו עד 2006 פחות או יותר, ואין יותר קללות כמו שהיו עד אותה שנה, ואין יותר חוויות צבא או שירות אלא מדי פעם קטעים על החברייא הקבועים אבל ככה זה היום יום וככה זו העת וכו' וכן הלאה.
אז מה אתה רוצה?
לחגוג לך יומולדת 6, בובה, אתה ילד גדול.
נכון. אני כבר הולך לכיתה א' שנה הבאה.
פשוט כל הכבוד. אתה כבר יודע לקרוא?
לא, אבל אני יודע לחפור. חה חה חה.
לא מצחיק.
אתה לא מצחיק. אתה הכותב.
נכון. אבל אתה הבלוג.
נכון.
המממם.
שוב פוסט כזה חופר וארוך ומנסה להיות מצחיק כשהוא לא מצחיק?
..כן..
אתה חסר תקנה, צרי.
תודה, שאנדור.
פשוט אפס מאופס.
לא אני לא.
נכון. אתה לא אפס. אתה עושה דברים מגניבים. אבל עמוק עמוק, בתוך עצמך, בדיוק כמו כל שאר בני האנוש הסובבים אותך, מהם אתה סולד לא פעם ולא פעמיים, אתה יודע שאתה בדיוק כמוהם.
נו ו?
אה שיט. חשבתי שעכשיו תפרוץ בבכי של ילדה בת 5, וזהו, רמסתי אותך, ואולי אני ככה, אתאבד או משהו. ועוד ניסית לסגור אותי השנה. הא! אעלק!
צודק. צודק. יצאתי אפס.
כרגיל.
נו בסדר. מה לעשות.
תמשיך לאכול את העוגה והתה שלך ותפסיק לתהות כל הזמן עליי ופשוט תוציא הכל. כרגיל. ותמשיך להגשים את החלומות שלך, בובה.
אבל זה אתה הבן 6 ואני בן ה22..
..21!..
בסדר, 21, לא?
נו ו?
אעהי. צודק.
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
