על אף שבכל החג הזה שביליתי את רובו עם אהובתי, היה לילה אחד נטול שינה כמעט, שבו מילים השתוללו הלוך ושוב בין הכתלים של מה שאפשר להניח שהוא הראש שלי - עתה נותרתי נבוב ראש כמו נבובת ראש המפורסמת, הלא היא נטע הגרוזינית מהתיכון. הו. זיכרונות לא מתוקים כלל. נבוב ראש. יאפ.
כעיקרון, היה נפלא עם אהובתי. מרגיע, שקט, אידיוטי, מלא באוכל, הרבה חוסר כשרות וקשרים אחרים, ובעיקר לישון ולהירגע, סופסוף.
גם המשכתי להקליט בשישי, ודי סיימתי את השיר. אז יש עליו ועל שאר הדברים הרבה עבודה. אבל מאז השיחה הטובה שלי עם אלוקים בתחנת אוטובוס של מחנה נתן אחרי ההופעה, אין לי לאן לרוץ באמת. רק לאלתר, להלחין, לעשות מה שטוב לי, או לפחות מה שכנראה טוב לי.
נו, מילא.
מכונית, דירה, קלידים, כרטיס קול, חשבון בנק, מענק מועדפת, פלאפון וMp נפלאים ועוד המון דברים חומריים. וערימות של ספרים מדובללות כאן. וגם מענק חג חביב שלא נוצל כלל, עדיין, אמנם. ננצל בעת שלו.
תלמידים ואופציות ומחשבות טובות, וכיוונים טובים אחרים, מכוון בלי להסתכל בכלל. אם הייתה לי סיגריה, זה היה זמן טוב לשאוף אותה. אין. יותר טוב.
הולך להמציא לעצמי משהו לאכול, ואז לסיים את המצגת ללירליר לעבודה, ולנקות פה. או אולי מחר.
HECK.
החיים שלי לא ממש בזבל בכלל.
אז מה חסר?
(פוסט מה-חסר העשרת אלפים נדמה לי. תודה לך אלוקים.)
אהבות עד
צרי
נ.ב.
צריך לחזור לתפילין
צריך לחזור לתפילה
צריך לחזור לכושר
הכל בעיתו, הכל בעיתו, עכשיו השלמתי מספיק שעות שינה כדי שכל זה יהיה ממש בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
