בימים האחרונים חזרתי להלחין כמו שצריך; השגרה בסדנא, למעט ימים רדופים ודפוקים, נותנת לי לא מעט מרווח זמנים פנויים לעיתים לקרוא ולהלחין, לכתוב, לדבר עם האישה, או להרגע ולהתרווח קצת. בעצם זה מעט, אבל זה מעט יחסי.
כפועל יוצא מכך חזרתי להלחין, למעשה, בקצת יותר דוושה מהרגיל. גם השיעורי סולפז' השבועיים (למה לעזאזל אני כאזה נעל כשזה מגיע לספטאקורדים?!) מדרבנים את כתיבת התווים והתפיסה שלי בין איך-שזה-כתוב-לאיך-שזה-יישמע. אט אט האידאל של המלחין-הטהור פועם בי - בלי כלים, בלי סאונד. אם היה הדבר אפשר גם בלי דיו ונייר - מוזיקה, בלעדית, אובייקטיבית לגמרי, מועברת אליי ממקום שהוא בכלל לא אני.
אז בעלטה, בכל זאת ליד הפסנתר (מזכיר לי פולחני אוננות מסויימים) - מעלה עוד תו, אקורד, תיבה, מהלך, משפט, חלק - רעיונות, טיוטות, דברים גמורים יותר ופחות, ואני תוהה בין עצמי לבין עצמי, האם לא היה עדיף לי, אם לא הייתי קיים כלל.
לא בקטע אבדני.
אפילו לא להיות מילה או הברה. להיות חלק בשיר שגווידו מצא, להיות טו, דו, דיאז. דו דיאז. להדהד בדו דיאז הנצחי. איזה כיף זה יכול להיות.
שבוי ולכוד בתוך עולם גשמי בסופו של יום, בין כל כך הרבה אהבות, אמונות, סתירות והשלמות - אני רואה את זה בכל מקום, משוואות צצות על הברות שמשלימות את עצמן; על תהליכי שיווי-משקל כימיים בין חומצות חלשות; על הקדנצקוורטסקסטאקורד שחייב להפתר באיזו דומיננטה או דומיננטספטאקורד; על סימן שאלה עקלקל שמתמשך לו, נוזל; על ההתנהגויות המוזרות של בני האנוש שתמיד מחפשות נואשות פתרון; כשלמעשה הדבר היחיד שאני רוצה ליצור לעצמי זה עוד בעיות, כי מתוך הבעיות יש את הטיב הזה.
הכתיבה המוזיקלית שלי מקיימת אך ורק שאלות. דיסוננסים מלאים בטוב טעם עם השפעות של שוסטי ודיביסי מעורבבים אט-אט בסולמות מבוססי ניהוונד, חיג'אז ושדי-ארא'בן. שאלות. קדנצקוורטסקסטאקורדים או סקונדקורדים של כל הדרגות, בלי חוק כלשהו, מלבד שישאירו שאלה, שיעלו תהייה מוזרה ואינסטינקטיבית, צעקה צרודה מעוותת או מה.
הסונטה ממשיכה בלי שהיא בכלל סונטה. על כל הטיוטות הלא מוצלחות שלי כבר כתבתי את השם של היצירה ואת שם המלחין. זה עשה כנראה עין רעה לגמרי. היצירות היחידות שסיימתי כמו שצריך והייתי מרוצה מהן - בכל מערכת הזמן בה אני חושב שאני מלחין משהו בכלל, היו כאלה שאו-שבכלל-לא-כתבתיהן, או שכתבתי את מה שהן מילולית כ"כ הרבה אחרי שהתרגשתי מהן. אני זוכר שאת הפנטזיה-אדמומית לרסיטל, שהיא באמת יצירה חביבה, קצרה בנושאיה אך עוברת פיתוחים ממש כיפיים - קראתי לה ככה אחרי שאני ומאיר חשבנו על זה יחד. אני חושב שהוא אפילו קרא לזה פנטזיה (מלבד הקטע של האפקטים שהוא הוסיף בסוף. חי.)
אבל אני רוצה שהיא תהיה סונטה. ואני מושפע שם בצורה סמוייה מאד מכל החבר'ה, ספציפית מסקריאבין (שהסונטה השישית שלו תהיה לנצח מושא המיסטיקה שלי; היא לא ה-כי מעניינת מכולן, וגם לא כאזו קשה כמו שחשבתי, אבל היא.. תפסה אותי..)
להיות דו דיאז ולהפסיק לכתוב את כל השורות הללו.
מעניין מה קורה בשכל או בנפש או בשניהם כשאני מלחין או מאלתר או אומר/פולט את כל ההברות הללו.
כמו הדמות של הספר ב"איש שלא היה שם", אני מהלך וכל המילים הללו נפתחות כאן, בוויס-אובר הכי איכותי שהאדם המציא לעצמו - בלוג.
אני מניאק אם האום הראשוני של גאנש, וברהמה - ויהי אור בכבודו ובעצמו - לא היה בדו דיאז.
מינור. אבל בקדנץ-הטרצה-הפיקרדית.
לאבד את הקיום הזה, את המשמעויות השונות והסותרות, את אינספור האלקטרונים הללו לטובת הדהוד אחד שהוא בכלל זרם של אוויר.
אבל אני רוצה להאמין שמוזיקה לא צריכה אוויר כדי להיות מוזיקה; שלא צריך אזניים כדי להתרגש כך, להשתכר כך מחדווה; שזרימת האוויר היא ביטוי לדפיקות לב שהוא ביטוי לצרחה הצרודה האלוהית - בראשית ברא אלוקים את... או - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך - וגם - מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגם שאר הדברים.
ערבוביה מוחלטת של כל ההשראה והפייסבוק לא עולה.
אני רוצה לחזור לדירה, אבל אין לי רצון להניע את הרגליים.
כמו קפוא על שמרי, כמו מכסה את עצמי בתוך עננת הערפל הנפלאה הזו של יקום. אנטרטיקה של התהוות. והיום יום רביעי.
יום פורענות.
היה יום פורענות בעבודה.
אבל יש פרוייקט חדש ומלהיב (עוד יסופר בהמשך), ויש תלמיד חדש אחרי פסח, ואולי אפילו יותר.
והעיקר,
העיקר שאני מנסה להפסיק לנשום, ולהדהד.
אני מתאמץ עדיין, המון, כדי להלחין. אבל כמו כל מאמץ בחיים הכל שאלה של אימון. התאמנתי יותר מדי לאלתר, אז אני יכול לאלתר שעות, בלי הבחנה, בלי סוף, ולהמציא מליון נושאים שונים בכל פעם ולא לרצות אפילו לזכור אותם.
אז לא הספקתי דאז להתאמן מספיק בהלחנה? אז לא הספקתי בכל הזמן הזה על החלד לשפר את יכולתי בזיכרון האילתורים? שיהיה.
להכל עת, להכל זמן.
הבלים.
גם הפוסט הזה הוא סוג של הבל.
מה לא הבל?
ואהבת,
ודו דיאז.
ה' יברך
אוהב אתכם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
