ועכשיו מה?

עובדת? לא עובדת?

ישנה? לא ישנה?

כותבת? מכינה? רוצה?

אוהבת? כועסת? אדישה?

מרוצה?

אין לי מושג.

בזמן האחרון נדמה שאני לא יכולה לענות על שום שאלה

בתשובה יותר מספקת מ "נודניק", "איכס", "שטות", "אעאהאעהא!!!!!".

אני לא כועסת

?

דווקא ממש טוב לי בתקופה האחרונה.

!

אבל כרגיל, לא בבית.

אף פעם לא טוב לי בבית.

כל הספקות צצים בבית.

אני אפילו לא אוהבת להגדיר את "הבית של אימא" לבית.

אבל יש לי ברירה?

ואיך אפשר להסביר לאנשים שטוב לי יותר להתגעגע אליהם?

שאני אוהבת אותם יותר כשהם רחוקים?

שאני לא יכולה לראות אותם יום-יום

לפחות לא בהתחלה

או אם זה כפוי עלינו?

זה יהיה שונה בצבא.

אני מדברת אמנם בצורה מאוד כוללנית (מילה שתמיד הזכירה לי רופאי שיניים זקנים), אבל המצב ספציפי עד אבסורד.

אני רוצה לאהוב את אלו שאני יודעת שאוהבים אותי.

זה לא נשמע נורמלי במיוחד

ועם זאת, מה זה בכלל נורמלי?

עם כל הכבוד, הדבר הכי נורמלי לעשות, זה לחרבן ולחטט באף.

(קשה לי להגיד שהרבה אנשים מסוגלים לשניהם בו זמנית. מגעיל אותי לחשוב על זה.)

"כל מלאך הוא נורא. ואף על פי כן, אויה לי,

אפנה אליכן בשיר, ציפורי נפש כמעט ממיתות,

עם שידעתי אתכן.

.....

לו אתה המלאן, המסוכן, מאחורי הכוכבים

ירד וקרב רק בצעד אחד: בהולם אדיר

הלם אז ליבנו, והיכנו למוות. מי זה אתם?"

(אלגיות דואינו, רילקה.)

יופי. אני מצטטת שירה גרמנית.

פאסיבית-אגרסיבית, מחייכת חיוך חצי זדוני

אני לא השטן, וגם לא עברתי טסט ראשון.