queen of dorks

טוב הרגע קראתי את הפוסט הקודם

שנכתב לפני שלושה חודשים ובוא כתוב כמה אני לא רוצה ללכת לטיול שנתי..

וכנראה הייתה לי הרגשה נכונה..

כי ביום הראשון נפלתי מצוק מגובה של 5 מ' ושברתי את האגן.

שלושה שברים..ולא בכיתי.

שישים יום בבית.

קיצור חילצו אותי. ולא עם מסוק! חח עם חבלים ובפעם הראשונה שהעלו אותי הקרש התהפך ומזל שהייתה קשורה טוב..

ואז המחלצים לקחו אותי כל הדרך חזרה למכונית הגדולה והמגניבה שלהם..

ומשם נסענו איזה רבע שעה עד לאמבולנס..

ואז נסעתי באמבולנס! וזה היה מגניב... כי תכלס מי לא רוצה פעם בחיים לנסוע באמבולנס?

ואז הגענו לבית חולים..

והייתי במיון 5 שעות ואז אישפזו אותי ושמו לי פיזיותרפיה וזה היה מגעיייייל! ושמו לי כל מיני תרופות וכל היום רק ישנתי!

הייתי שם שלושה ימים בלילה של היום הראשון ההורים שלי הגיעו תוך שעתיים וחצי אליי..

לא ידעו אם אני צריכה ניתוח או לא ..

בקיצור עברתי CT והסתבר שלא הייתי צריכה ניתוח..

אחרי שלושה ימים בבית חולים חזרתי הבייתה עם אימא ואבא..

בהתחלה היה קשה כי ממש כאב לי והלכתי עם הליכון במשך חודש וחצי ואם רצינו לצאת זה היה ממש מבצע להוריד כיסא גלגלים וכל השטויות..

זהו..

האמת זו הייתה תקופה טובה ולא טובה..

גם למדתי כל יום כי היו באים אליי מורים הבייתה ומכל מיני ארגונים שמביאים מורים חינם לילדים מאושפזים או בבית..

ובאו אליי אנשים כאילו.. בערך..

אבל הבנתי שכולם עסוקים ואין להם זמן אליי..

אבל מי שבא אמרתי לו תודה, זה היה כיף שבאו אליי כי חודש וחצי הייתי לבד בבית בלי לראות אנשים וזה היה ממש נורא..

לפני שלושה שבועות חזרתי לבצפר.. ואני כבר הולכת.. למרות שעדיין דיי כואב לי ואני דיי מנסה להעלים את זה כי אני לא צריכה שירחמו עליי..

וזאת הייתה תקופה דיי מכשלת..

למדתי להעריך את חברתו של אדם..

למדתי מי הם האנשים שבאמת אכפת להם ממני..

חבל שלא היו הרבה אבל אלה שכן היה להם אכפת אני עדיין מודה להם מכל ליבי על שעשו לי טוב בשעה שהייתי צריכה אותם והם לא היו חייבים לי כלום..

זה עוד לא נגמר אני צריכה לעבור בדיקות וצילומים אבל זה יגמר בקרוב ואני רק מחכה לחזור לרקוד..

שיהיה שבוע נפלא..