כינוי:
צפחת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
סדרות שמצאתי את עצמי מכורה אליהן.
שניה אחרי פרסום הפוסט הקודם, אני אעשה לעצמי טובה ואכתוב פוסט שיסית את המחשבות שלי מהחרדה הקיומית שנקראת החיים שלי.
[נסחפתי, אה?]
אז כבר מגיל קטן נאמר לי שאני ילדה אובססיבית. כבר בברכת סוף שנה מהמורה שלי בכיתה ז' נאמר לי שאני ילדה טוטאלית, ושאולי כדאי לי לעבוד על זה. חברת הילדות שלי דואגת להזכיר לי את זה בכל ויכוח שלנו. כמה שאני טוטאלית, אובסיסיבית, נתפסת קשה לדברים, וכיוצא בזה.
אז ברגע שאני מתוודעת לסדרה חדשה שהיא מספיק טובה עבורי [משמע, יש בה זוג מקסים שאני לא יכולה לחכות שיממשו את אהבתם:P] אני מוצאת את עצמי מורידה בהתלהבות את כל הפרקים באינטרנט, קוראת ספוילרים לעתיד, מציצה על פרומואים ביוטוב, משננת את שמות השחקנים ומחליטה שאני מאוהבת בשחקן הראשי החתיך.
להלן, רשימת הסדרות שהתמכרתי אליהן איפשהו במהלך חיי.
 
ישנה ההתמכרות הראשונה שלי, שאותה לעולם אני לא אשכח.
הייתי בכיתה ו', והגיעה לארץ סדרה ארגנטינאית חדשה, שמופקת ע"י המפיקה\במאית\משזהלאיהיה של קטנטנות.
לסדרה קראו המורדים. ואני בחיים בחיים בחיים לא אשכח את האובססיה שהייתה לי לסדרה הזאת.
כן כן, דאז, כל ילדה בטווחי הגילאים שלי התמכרה למורדים והסדרה הייתה תופעה היסטרית שלא נראתה כמותה בישראל.
אני לא חושבת שמאז הייתה תוכנית שהייתה לסערה כזאת במדינה.. אבל אולי אני טועה.
בכולופן, אני הייתי מכורה ברמות קשות.
הייתי מחכה בשקיקה לפרקים, היה לי מין יומן המורדים כזה שבו הייתי עושה טבלות יאוש למספר השעות שנשאר לפרק, הייתי רושמת סצינות [כזאת חמודה! או שלא..] שהייתי רוצה שיופיעו בתכנית, ידעתי את כל מילות השירים, הייתי מתעצבנת נורא כשהיו זורקים מילה רעה על הסדרה.
וכמובן שהתאהבתי קשות בבנחמין רוחאס הלא הוא, פבלו הידוע לשמצה.
בצעד נואש ביותר, לא יצאתי לטיול השנתי של כיתה ו' רק בשביל לא להפסיד פרקים. שגמככה היו בסופ"ש בשידור חוזר. אבל לא! אני רציתי לראות אותם בלייב. מסמך אנושי מזעזע, בהחלט.
בזבזתי כל כך הרבה כסף על מדבקות ארורות לאלבום, וכל החדר שלי היה מכוסה בתמונות של המורדים.
בכיתי בכי היסטרי בהופעה רק מההתרגשות של לראות אותם.
כשנגמרה העונה הראשונה, לקח איזה שנה עד שהעונה השניה תגיע לארץ. בתקופה הזאת התבגרתי, ואובססיית המורדים עברה לי(:
בכולופן, המורדים הייתה גילוי האובססיה הראשונה שלי.
שאר הסדרות שהתמכרתי אליהן היו בגיל יותר בוגר כבר.
גוסיפ גירל;
האפר איסט סיידרס. וגם קצת ברוקלין.
איך התוועדתי לסדרה: דרך הוט. הם התחילו לשדר את הפרקים. אני כמובן, לא הסתפקתי בפרק בשבוע וכמובן עפתי להוריד את כל הפרקים באינטרנט.
האובססיה בשיאה: המחצית הראשונה של העונה הראשונה. נורא נהנתי מהפרקים, מצאתי את עצמי משועשעת בקטעים מצחיקים, מזילה דמעה בקטעים מרגשים ומתרגשת בקטעים קריטים. ממש גמעתי את הפרקים הראשונים..
קיבלתי שפיות: תחילת המחצית השניה של העונה הראשונה. משהו שם השתנה, לא יודעת מה בדיוק. מצאתי את עצמי לא כל כך מחוברת לסדרה ורואה פרקים רק בשביל לצאת מידי חובה. המשכתי לצפות פה ושם בפרקים אבל לא בהתלהבות כמו בעונה הראשונה.
החתיך התורן: למעשה שני חתיכים תורנים, השחקן שמשחק את דן והשחקן שמשחק את נייט. ררר.
קטע שגרם לי להזיל דמעות: וואו. כל הקטעים שצ'אק בנזונה ובלייר נפגעת.
הזוג שהרטיט אותי: הזוג שבהתחלה גרם לי לראות את הסדרה, הוא דן וסרינה. בשלב מסויים הם התחילו לשעמם אותי.
ואז הבנתי שצאק ובלייר יותר מרתקים.
ורוניקה מארס;
ורוניקה היא מין חוקרת שכזאת, וגם מנסים להבין מי רצח את לילי קיין וזה.
איך התוועדתי לסדרה; ברגע שיעמום מוחץ החלטתי לחפש לי סדרה חדשה להתמכרות [אחרי שירדה לי ההתמכרות מגוסיפ] באינטרנט. נזכרתי איפשהו בסדרה ששודרה פעם בהוט, כשעוד היה לי יאס. והחלטתי להוריד ורוניקה מארס.
האובססיה בשיאה: שתי העונות הראשונות. בטירוף. כמו זומבי, כל היום מול המחשב בפרקים של ורוניקה מארס. אני זוכרת שהיו כמה פרקים שלא ראו בהם טוב. הרגשתי שעולמי חרב עליי [או שלא]. נהנתי מהמתח, ומהסיפור מסגרת. וכמובן מסיפור האהבה המקסים בין ורוניקה ללוגאן.
קיבלתי שפיות: כשהבנתי שהעונה השלישית לא עומדת בציפיות שלה, הפסקתי לראות את הסדרה. מן החלטה של רגע כזה. התחלתי להוריד את הפרקים הראשונה של העונה השלישית ואז פשוט מחקתי את כולם בצעד נועז:P
החתיך התורן: הממממ השחקן שמשחק את לוגאן. פחות חתיך, יותר כובש.
קטע שגרם לי להזיל דמעות: סוף העונה הראשונה. בהחלט.
הזוג שהרטיט אותי: לוגאן וורוניקה, כמובן.
אבודים;
הממ. חבורה של אנשים, אי בודד, ובונקר(:
איך התוודעתי לסדרה; ממש כמו לורוניקה מארס. רק שזו הייתה טעות נרואה מצידי בהתחשב בעובדה שלאבודים כבר היו 5 עונות אזOם
האובססיה בשיאה: העונה הראשונה, השניה, וחצי מהשלישית. וואאאאאאאאו. כל היווום מול המחשב, מורידה פרקים בטירוף, מזילה ריר על סוייר וחולמת על חתונה עם ג'ק. ממש נהנתי מהסדרה, כי בזמן הזה הפוקוס היה על הדרמה. הסדרה עסקה בדמויות. ולא באי><
קיבלתי שפיות: הממ. מתי שהסדרה התחילה להיות הזויה מידי. שלא תבינו לא נכון, המשכתי לצפות כמו טהטהלה בשאר הפרקים עד לפרק האחרון של העונה החמישית. ובכל זאת, התאכזבתי קשות מהשינוי שעבר על הסדרה. פתאום הדמויות נראות שוליות, והכל מתעסק במדע בדיוני הזוי יתר על המידה. אח"כ עוד גיליתי שהמפיק אמר שהם יצרו תסדרה בלי לדעת מה יהיה הסוף בכלל התאכזבתי.
זה לא אומר שאני לא מחכה לעונה הבאה(:
החתיך התורן: חתיך זו לא מילה. רררררררררררררר... גו'ש הולוואי, הלא הוא סוייר החתיך הדרומי המדהים הסקסי שהייתי עושה לו טובה ברגע.
קטע שגרם לי להזיל דמעות: ממש מלא! הממ. נראה לי שסוייר וקייט בכלוב וזה.
הזוג שהרטיט אותי: קייט וסוייר.
ואחרונה חביבה, גריק.
הסדרה עוסקת בGreek system בקולג' באמריקה, הלא היא האחוות המפורסמות. ובכל מה שמסביב.
איך התוודעתי לסדרה: דרך פרסומת בוי או די. מי היה מאמין שזה באמת מועיל?
האובססיה בשיאה: קשה קצת להצביע. הקטע 'של העונות בלבל אותי מאוד>< הוי או די חילקו לא נכון את העונות, וזה חרפן אותי, וגם אח"כ באינטרנט היה משהו שהטעה אותי><
קיבלתי שפיות: האמת שעדיין לא קיבלתי את השפיות.
החתיך התורן: אוח'. רק בשבילו שווה לראות את הסדרה הזאת. קאפי. מדהים שכמוהו. והוא לא תורן. הייתי מתחתנת איתו בכיף.
קטע שגרם לי להזיל דמעות: שקאפי ראה את קייסי מקבלת את האות מאוון. קורע לב:P
הזוג שהרטיט אותי: קייסי וקאפי. אוח', חמודים.
| |
הרהורים של שעת לילה מאוחרת.
אז עבר עליי יום מזעזע שכזה.
זה התחיל כשהתעוררתי בחמש וחצי אחהצ וממש כעסתי על עצמי שבזבזתי את כל היום שלי בשינה.
בנוסף, רבתי אתמול עם האידיוט תורם הזרע ולא רציתי לשבת עם כל המשפחה בחוץ רק בגללו.
אבל.. זה לא רק זה. זו הרגשה.. מועקה, שמלווה אותי כבר הרבה יותר מידי זמן.
אני מרגישה חסרת תכלית.
הימים שלי עוברים בבזבוז מוחלט. היום שלי מורכב משינה, אוכל, טלווזיה ומחשב. גאד, זה כל כך עצוב.
הייתה לי תקופה לחוצה שכזאת שבקושי ראיתי את הבית, ובזמן הפנוי שהיה לי הייתי אצל אחת החברות או במסיבה או וואטבר..
ועכשיו זה פשוט לא ככה:/
אני מרגישה לבד שכזה. החוסר מעש הזה מחרפן אותי. כל לילה לפני השינה אני מוצאת את עצמי בוכה דמעות של תסכול.
חוסר מעש בהחלט יכול לשגע.
זה נשמע אידיוטי. אבל לשבת כל היום ולעשות.. כלום. זה מתסכל.
אני מרגישה כאילו אני חיה את התקופה האחרונה של החיים שלי דרך הסדרות שאני רואה:S כל כך אידיוטי.
העניין הוא שגם כשמתקשרים אליי, ואומרים לי לבוא, ומציעים לי לצאת, אני מעדיפה באותו רגע נתון להשאר מול המחשב\טלווזיה\מקרר
אני באמת לא מבינה מה עובר עליי..
כל הלבטים האלה של סוף התיכון מתחילים לשגע אותי.
ש"ש או לא?
מה לעשות בצבא?
לעשות פסיכו' לפני או אחרי הצבא?
במה לעבוד?
לאן לטוס?
and so on so far..
אני מרגישה חלולה לגמרי. כמו זומבי שסתם מתהלך ממקום למקום, שעובר מבגרות לבגרות..
אני מפחדת שהמשך החופש שלי יראה ככה.
אבל בד בבד אני גם בטוחה בזה שהוא לא.
אני לא רוצה לצאת לגרעין מהסיבות הלא נכונות.. אני לא רוצה לצאת לגרעין רק בשביל להרגיש שאני נפטרת מהתחושת ריקנות הזאת:/
נכון שיהיה טוב בחופש?
יש אילת, ואיה נאפה, ומלא מסיבות והופעות, ופאבים וטיולים..
רק תנו לי רישיון כבר
אני גם מרגישה שאני כמהה לאהבה. לקשר רומנטי. שפשוט לא מגיע..
אררררררררררררררררר><
אלליי.
S:
יהיה טוב.
| |
פרפרים, וזה
אוח', עשיתי מעשה והחלטתי לקרוא פוסטים שלי מלפני שנתיים שנכתבו ממש בבלוג הזה.
&nbsp;וקראתי פוסטים על כמה שאני מאוהבת וכמה שאני רוצה מישהו מסויים, והפוסטים שאחריהם דיברו על מישהו שאני מאוהבת בו עד מעל הראש. והגעתי למסקנה מרחיקת לכת, אני צריכה אהבה.
אני זקוקה לזה כל כך!
אני לא מדברת דווקא על מערכת יחסים, או קשר ארוך או וואטבר.
אני רוצה מישהו שילהיב אותי, שירגש אותי, שאני אחכה לשיחות איתו והלב שלי יקפוץ שאני אראה שהוא מתחבר.
מישהו שכשאני אדבר איתו אני ארגיש את הלב שלי באוזניים, ובבטן ובראש ובכל מקום אפשרי
מישהו שכשאני אדע שאני צריכה לפגוש אותו אני אעשה את המאמצים הכי טובים שלי להראות הכי טוב שאפשר רק בשבילו
מישהו שאני אפנטז עליו כל לילה לפני שינה
מישהו שאני אדמיין את הנשיקה הראשונה שלי איתו, ואסרטט לי במוח את המשך היחסים בנינו
מישהו שירטיט אותי, וירעיד אותי ויעורר אותי מהיובש הרגשי הזה שאני מצוייה בו!
נמאס לי להיות עם בנים סתם, במין סטוצים חולפים כאלה שלא מנידים לי את העפעף&gt;&lt;
אני רוצה פשוט להתרגש.. רק להתרגש
אני מחכה כבר ליום שבו יגיע האביר הזה(:
אני כזאת קלישאתית שזה משהו מדהים,
אבל בסופו של יום, כולנו כאלה(:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
