http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751heCopyright 2026 צפחת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=12478455<div align="right" dir="rtl">היא, הארורה, יושבת בתוכי ואומרת לי להשאר רזה. להשאר רזה, ויפה, ולא להשמין. לא לאכול דברים שאסור לאכול, ולאכול במידה בקושי מספקת מהדברים שמותר לאכול. לא אוהבת כשאני עולה במשקל, לא אוהבת שכל הבעיות הבריאותיות שלי בעקבות ההרעבה העצמית מתחילות להפתר, לא אוהבת שאני מרגישה מלאה ושבעה, לא אוהבת כשאני "מתחזרת" על משהו, לא אוהבת את העובדה שאני מטפלת בעצמי, נ חרדת ממכנסיים שסוף סוף מתחילים להיות קצת צמודים, היא רוצה שאני אהרוס את עצמי ואמשיך בטרור שהשלטתי על הגוף שלי במשך זמן מה.. יותר מידי זמן. אני מבינה דברים אחרת, אני לא מקשיבה לה. היא כלום, היא שומדבר, היא לא אני. אני אמשיך לאכול, ואמשיך לטפל בעצמי. אני אמשיך להעלות במשקל, כדי להרגיש יותר טוב (פיזית)וכדי להראות יותר טוב. אני צנומה, אני חולה, כל העצמות שלי בולטות והחזה שלי נראה כמו שני שקים נפולים כזכר לשדיים המדהימים שהיו לי לפני. אני אהיה בריאה, והמחזור.. גם הוא יגיע. היא מצליחה להגיע אליי לפעמים, להשתלט עליי. לגרום לי להרגיש ממש רע, עם היסורי מצפון שהיא יודעת לעשות כל כך טוב.. והחרדות, הו החרדות.. הפחד מהשמנה. אבל היא</div>Sun, 08 May 2011 14:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=12478455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=12478455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11622294<div align="right" dir="rtl">רק כי אני נורא נהנת לקרוא את העדכונים החד-מייודעבכמהזמן שלי, אז אם יש לי מחשב אני אנצל את זה(: אז באוזן רי-רי המקסימה, שמאז שקיבלתי את הרשיון גיליתי אותה מחדש ואני נהנת ממנה ממש. אני יושבת אצל אחותי שכרגע בעבודה, אמא בבית עם האחיין שלה ואני פה שומעת מוזיקה ושוקעת במחשבות. אז שלום לך ספיר של עוד כמה שבועות\חודשים(: אני מרגישה ממש טוב עם עצמי לאחרונה. איכשהו קרה שרזיתי ממש, ואני מקבלת מחמאות מכל עבר. הניתוח אף ייפה אותי פי כמה, ואני יכולה להרגיש את המבטים של אנשים עליי כשאני הולכת במקומות מסויימים. וזה נחמד. ממש נחמד. אני עדיין קצת יותר מידי מודעת לעצמי, אבל כרגע אני בעיקר מודעת לדברים טובים(: אני מודעת לזה שיש הרבה אנשים שרוצים בקרבתי, שאני בנאדם מושך הן מבחוץ והן מבפנים. וזה אדיר, אדיר כל כך! עוד פחות משלושה שבועות אני מתגייסת ואני ממש ברגשות מעורבים בנוגע לעניין הזה.. מפתיע אה? אני ממש רוצה להתגייס כבר, ולעבור לשלב הבא הזה של חיי. להכיר אנשים אחרים, למצוא את עצמי בסיטוצאיות שבחיים לא הייתי בהן ובכללי לחוות את כל העניין הזה של הצבא [הו, פעורונת]. אבל ככל שהזמן הזה מגיע, כל</div>Tue, 02 Mar 2010 11:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11622294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=11622294http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11442951<div align="right" dir="rtl">יושבת בשמונה בבוקר, אחרי לילה לבן, שומעת i want you בשתי הגרסאות. מחפשת מה לעשות עם עצמי כדי שאחזיק ערה כל היום, ובראש, או אולי בלב, נמצא רק מישהו אחד. וואו. מאוד מוזר. מסוג הקטעים שלא ברור אם הרגשות שאני חווה עכשיו הם רגשות אמיתיים או רק מין שחזור של מה שבאמת היה פעם? טוב, אני מניחה שהזמן יעשה את שלו(: שיהיה יום מקסים</div>Wed, 09 Dec 2009 08:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11442951http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=11442951http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11366162<div align="right" dir="rtl">אז עוד כמה דקות אני צריכה להתארגן לעבודה.. טוב לי שם. מאז שהעבירו אותי 'תפקיד' אני מוצאת את עצמי הרבה יותר נהנת בעבודה. מה גם שאני אוהבת אוהבת אוהבת את הבנות שאני עובדת איתן, וזו, כמובן, תוספת מבורכת.הייתה תקופה שממש רציתי לעזוב שם, ממש סבלתי, היום זה נראה לי משונה(:אז יש כרגע שלושה דברים שבוערים לי לפני הצבא, וכולם, הפלא ופלא - קשורים למראה חיצוני..אז א'-אני רוצה כבר לעשות את הניתוח אף. שיקרה בע"ה כבר בדצמברב'- אני רוצה לשנות את צבע השיער שלי, ואת זה אני עושה רק אם אני מרימה תצמי מהמיטה אחרי העבודה(:ג'- אני רוצה קעקוע. בוער לי, משום מה.כל אלה יתממשו, אני מרגישה את זה(:אני גם ממש רוצה כבר להתגייס. אני יודעת שאני כולי פעורה ואני לא ב א מ ת יודעת מה אני אומרת, אבל אבל.. לאידעת נו!מה שאני כן יודעת זה שהזמן עובר כל כך מהר. אנחנו כבר בנובמבר! מי היה מאמין?!נראה לי כאילו לפני שניה סיימתי יב'.כל מה שאני מבקשת אני מקבלת(:, איזה כיף.שיהיה המשך יום נעים ומשמרת נעימה לי^^</div>Wed, 04 Nov 2009 13:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11366162http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=11366162http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11165169<div align="right" dir="rtl">עוד אחד מהרגעים האלה שאני מרגישה שאני לא באמת אצליח לבטא את ההרגשות שלי בפני אף אחד אחר, אז אני כותבת פה.. מנסה איכשהו לארגן לעצמי את המחשבות ולנסות להבין בעצמי מה אני רוצה או לא רוצה..אז ביום שישי הם יצאו לגרעין. עדי התקשרה שלי בוכייה והודיעה לי איפה היא יצאה ועם מי ובלה בלה בלה.אני בתגובה, התחלתי לבכות כמו משוגעת. את שאר המשמרת שלי העברתי בדמעות בתא שירותים.. לא ככ הצלחתי להבין מאיפה זה בא. מצד אחד, התרגשתי בשבילהם בטירוף. חלק ממני בכה מרוב התרגשות ופרגון טהור, אבל חלק ממני לא יכל שלא לתהות מה היה קורה אם אני הייתי זו שנוסעת באוטובוס כרגע למקום שבו אחיה שנה מחיי, אתרום מעצמי ואעזור במושב\קיבוץ בהדרכה, במועצה שלמה ובתנועה..אני קוראת סטטוסים בפייסבוק, ורואה תמונות, ולא יכולה שלא להרגיש צביטה קטנה.הרי לא חשבתי שאני לא ארגיש צביטה שכזו.. בכל זאת, קצת הלם שבאותו רגע אני סידרתי כריכים קרים על מדפים ולא צרחתי מורל של מועצה אחרת.. פרידה מהתנועה היא דבר שמסתבר בכל זאת כדכבר קשה, הרבה יותר ממה שציפיתי.הרגשות מתערבבים לי ואני לא באמת מבינה מה אני מרגישה.. חרטה? לא. זה לא. להסתכל אחורה ולהתחרט ע</div>Mon, 17 Aug 2009 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11165169http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=11165169http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11083314<div align="right" dir="rtl">אז החלטתי לפרוש.משהו עמוק בתוכי אומר לי שזוהי ההחלטה הנכונה, ושאם כבר רציתי לצאת לגרעין - זה היה לגמרי מהסיבות הלא נכונות.אז להלן רשימה של דברים שאני רוצה להספיק עד לגיוס;* - למצוא עבודה* - לקבוע תאריך לניתוח* - להרשם לחדר כושר* - לטוס לבורגס* - לטוס ללונדון [בסמוך לגיוס]* - להסתפר ולשנות את הצבע שיער* - למצוא אהבה [עפתי עם עצמי, אה?(:]* - לצאת להמון מסיבות* - לנכוח בכמה הופעות של אמנים מוערכיםבהצלחה(:</div>Tue, 21 Jul 2009 19:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=11083314http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=11083314http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10959342<div align="right" dir="rtl">שניה אחרי פרסום הפוסט הקודם, אני אעשה לעצמי טובה ואכתוב פוסט שיסית את המחשבות שלי מהחרדה הקיומית שנקראת החיים שלי.[נסחפתי, אה?]אז כבר מגיל קטן נאמר לי שאני ילדה אובססיבית. כבר בברכת סוף שנה מהמורה שלי בכיתה ז' נאמר לי שאני ילדה טוטאלית, ושאולי כדאי לי לעבוד על זה. חברת הילדות שלי דואגת להזכיר לי את זה בכל ויכוח שלנו. כמה שאני טוטאלית, אובסיסיבית, נתפסת קשה לדברים, וכיוצא בזה.אז ברגע שאני מתוודעת לסדרה חדשה שהיא מספיק טובה עבורי [משמע, יש בה זוג מקסים שאני לא יכולה לחכות שיממשו את אהבתם:P] אני מוצאת את עצמי מורידה בהתלהבות את כל הפרקים באינטרנט, קוראת ספוילרים לעתיד, מציצה על פרומואים ביוטוב, משננת את שמות השחקנים ומחליטה שאני מאוהבת בשחקן הראשי החתיך.להלן, רשימת הסדרות שהתמכרתי אליהן איפשהו במהלך חיי.ישנה ההתמכרות הראשונה שלי, שאותה לעולם אני לא אשכח.הייתי בכיתה ו', והגיעה לארץ סדרה ארגנטינאית חדשה, שמופקת ע"י המפיקה\במאית\משזהלאיהיה של קטנטנות.לסדרה קראו המורדים. ואני בחיים בחיים בחיים לא אשכח את האובססיה שהייתה לי לסדרה הזאת.כן כן, דאז, כל ילדה בטווחי הגילאים שלי התמכרה למורדים והסדר</div>Sun, 14 Jun 2009 03:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10959342http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=10959342http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10959317<div align="right" dir="rtl">אז עבר עליי יום מזעזע שכזה. זה התחיל כשהתעוררתי בחמש וחצי אחהצ וממש כעסתי על עצמי שבזבזתי את כל היום שלי בשינה.בנוסף, רבתי אתמול עם האידיוט תורם הזרע ולא רציתי לשבת עם כל המשפחה בחוץ רק בגללו.אבל.. זה לא רק זה. זו הרגשה.. מועקה, שמלווה אותי כבר הרבה יותר מידי זמן.אני מרגישה חסרת תכלית.הימים שלי עוברים בבזבוז מוחלט. היום שלי מורכב משינה, אוכל, טלווזיה ומחשב. גאד, זה כל כך עצוב.הייתה לי תקופה לחוצה שכזאת שבקושי ראיתי את הבית, ובזמן הפנוי שהיה לי הייתי אצל אחת החברות או במסיבה או וואטבר..ועכשיו זה פשוט לא ככה:/אני מרגישה לבד שכזה. החוסר מעש הזה מחרפן אותי. כל לילה לפני השינה אני מוצאת את עצמי בוכה דמעות של תסכול.חוסר מעש בהחלט יכול לשגע.זה נשמע אידיוטי. אבל לשבת כל היום ולעשות.. כלום. זה מתסכל. אני מרגישה כאילו אני חיה את התקופה האחרונה של החיים שלי דרך הסדרות שאני רואה:S כל כך אידיוטי.העניין הוא שגם כשמתקשרים אליי, ואומרים לי לבוא, ומציעים לי לצאת, אני מעדיפה באותו רגע נתון להשאר מול המחשב\טלווזיה\מקרראני באמת לא מבינה מה עובר עליי..כל הלבטים האלה של סוף התיכון מתחילים לשגע אותי.ש"ש או ל</div>Sun, 14 Jun 2009 03:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10959317http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=10959317http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10916883<div align="right" dir="rtl">אוח', עשיתי מעשה והחלטתי לקרוא פוסטים שלי מלפני שנתיים שנכתבו ממש בבלוג הזה.&amp;amp;;וקראתי פוסטים על כמה שאני מאוהבת וכמה שאני רוצה מישהו מסויים, והפוסטים שאחריהם דיברו על מישהו שאני מאוהבת בו עד מעל הראש. והגעתי למסקנה מרחיקת לכת, אני צריכה אהבה.אני זקוקה לזה כל כך!אני לא מדברת דווקא על מערכת יחסים, או קשר ארוך או וואטבר.אני רוצה מישהו שילהיב אותי, שירגש אותי, שאני אחכה לשיחות איתו והלב שלי יקפוץ שאני אראה שהוא מתחבר.מישהו שכשאני אדבר איתו אני ארגיש את הלב שלי באוזניים, ובבטן ובראש ובכל מקום אפשרימישהו שכשאני אדע שאני צריכה לפגוש אותו אני אעשה את המאמצים הכי טובים שלי להראות הכי טוב שאפשר רק בשבילומישהו שאני אפנטז עליו כל לילה לפני שינהמישהו שאני אדמיין את הנשיקה הראשונה שלי איתו, ואסרטט לי במוח את המשך היחסים בנינומישהו שירטיט אותי, וירעיד אותי ויעורר אותי מהיובש הרגשי הזה שאני מצוייה בו!נמאס לי להיות עם בנים סתם, במין סטוצים חולפים כאלה שלא מנידים לי את העפעף&amp;amp;gt;&amp;amp;lt;אני רוצה פשוט להתרגש.. רק להתרגשאני מחכה כבר ליום שבו יגיע האביר הזה(:אני כזאת קלישאתית שזה משהו מדה</div>Tue, 02 Jun 2009 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10916883http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=10916883http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10909634<div align="right" dir="rtl">כבר יומיים שאני חושבת לכתוב פוסט כזה, הרבה זמן שיר לא העביר בי כל כך הרבה.. מחשבות. רגשות תמיד שירים מעבירים בי, בדרך זו או אחרת אני תמיד אמצא בשיר משהו שאני מתחברת אליו אם זה המילים, הלחן, המבצע, או מה שזה לא יהיה.שירים שאני לא מתחברת לכל אחד מהנ"ל עשויים להזכיר לי תקופה מסויימת בחיים שלי, דבר שירגש אותי אפילו יותר.כמובן שיהיו את אותם השירים שלא יכללו באף אחת מהסיטואציות הנ"ל, אלה יהיו כמובן שירים שאני לא אשמע. אבל מחשבות, שירים שמייצרים אצלי מחשבות זה עניין אחר לגמרי.אז ביום חמישי אני ואחותי עמדנו לבשל לקראת החג, עם רדיו ללא הפסקה ברקע. השירים שהתנגנו הם שירי א"י היפה, שבהחלט מעבירים את התחושה של ארץ שונה מזו שאנחנו חיים בה עכשיו.בין כל השירים זכרתי ביום שלמחרת שיר מוכר, שיצא לי לשמוע אבל אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות מסויימת.שיר עם מלודיה יפייפיה ומוכרת, שיר שהחלטתי שאני רוצה לשמוע באופן פרטני ולא באופן מזדמן כמו שיצא לי עד עכשיו.אז נכנסתי ליו טיוב ושמעתי את שיר מולדת בביצוע של אפריים שמיר, הדמעות באינסנט הציפו את העיניים שלי ברגע שקראתי את המילים הכל כך יפות של עלי מוהר.אז אני תלמ</div>Sun, 31 May 2009 00:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפחת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=362751&blogcode=10909634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=362751&blog=10909634