אז על מה? למה?
|
כינוי:
צפחת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
רגעים
עוד אחד מהרגעים האלה שאני מרגישה שאני לא באמת אצליח לבטא את ההרגשות שלי בפני אף אחד אחר, אז אני כותבת פה.. מנסה איכשהו לארגן לעצמי את המחשבות ולנסות להבין בעצמי מה אני רוצה או לא רוצה..
אז ביום שישי הם יצאו לגרעין. עדי התקשרה שלי בוכייה והודיעה לי איפה היא יצאה ועם מי ובלה בלה בלה.
אני בתגובה, התחלתי לבכות כמו משוגעת. את שאר המשמרת שלי העברתי בדמעות בתא שירותים.. לא ככ הצלחתי להבין מאיפה זה בא. מצד אחד, התרגשתי בשבילהם בטירוף. חלק ממני בכה מרוב התרגשות ופרגון טהור, אבל חלק ממני לא יכל שלא לתהות מה היה קורה אם אני הייתי זו שנוסעת באוטובוס כרגע למקום שבו אחיה שנה מחיי, אתרום מעצמי ואעזור במושב\קיבוץ בהדרכה, במועצה שלמה ובתנועה..
אני קוראת סטטוסים בפייסבוק, ורואה תמונות, ולא יכולה שלא להרגיש צביטה קטנה.
הרי לא חשבתי שאני לא ארגיש צביטה שכזו.. בכל זאת, קצת הלם שבאותו רגע אני סידרתי כריכים קרים על מדפים ולא צרחתי מורל של מועצה אחרת.. פרידה מהתנועה היא דבר שמסתבר בכל זאת כדכבר קשה, הרבה יותר ממה שציפיתי.
הרגשות מתערבבים לי ואני לא באמת מבינה מה אני מרגישה.. חרטה? לא. זה לא. להסתכל אחורה ולהתחרט על החלטהנ שלקחתי, זה לא יותר מבזבוז זמן. געגועים? בהחלט.
בעוד שכולם הולכים לחוות עכשיו חוויה אדירה, חדשה, מרעננת, מסעירה, אני תקועה במין שיגרת חיים של עבודה עבודה עבודה ועבודה.
אם הייתי יכולה כרגע להתמסר כולי לחוויה הזאת?. לא. לא יודעת..
אני רוצה כבר להתגייס, אני רוצה לעשות את הניתוח, אני רוצה לעשות מלא כסף ולבזבז את כולו בחודשיים שלפני הגיוס.. אני רוצה.
כולם נורא מתרגשים.. נורא שמחים.. נורא מאושרים.
וזה, כנראה מה שגורם לי להטיל ספק בהחלטה שלי.
הרי אם אני הייתי בפתח של שנת שירות אחרת, כלשהיא, לא הייתי מרגישה שומדבר..
זו השגרה שלי לעומת הרענון שלהם שגורמת לי להרגיש ריקה.
אני כל כך אוהבת את הבלוג הזה, הוא עושה אותי מאושרת.. גורם לי להגיע לתובנות שלא הצלחתי להגיע עם עצמי רק ע"י כתיבה מאורגנת [או שלא..] של הרגשות והמחשבות שלי.
אז כמו שכבר אמרתי, אני עובדת.
קורעת תתחת שלי במשמרות של שמונה וחצי שעות עם יום חופש אחד בשבוע.. אני נהנת בעבודה, אני אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם וגם העבודה עצמה לא ככ קשה.. ברור לי שבמרוצת הזמן אני אעמוד בעיקר בקופה ולא בפנימי חיצוני. אבל ככה זה כשאת החדשה(:
אני מתכוונת לעבוד במשך ארבעה חודשים ואז להתפטר, להוציא את הכסף על טיול לאנגליה, על בגדים ואיפור ושות', ועל לחיות את החיים..
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא ממש מוצאת סיפוק במה שאני עושה.
אני לא ממש מוצאת את האושר הרגעי הזה שמרגישים בתנועה..
אבל הוא יבוא, ברור לי שהוא יבוא.
האם פספסתי חוויה אדירה שאני לא אוכל לשחזר אף פעם? אולי. אבל עשיתי את זה בלב שלם, אחרי שקילה ארוכה ורצינית..
כרגע קשה לי לזכור ולהבין למה בעצם לא רציתי את זה, רק בגלל אותה הסיבה שציינתי קודם.. אבל ברור לי שהגרעין לא בשבילי.
שיהיה לי רק מלא בהצלחה, וברור לי שיהיה לי.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
