כינוי:
צפחת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
כך זה היה בילדותינו
כבר יומיים שאני חושבת לכתוב פוסט כזה, הרבה זמן שיר לא העביר בי כל כך
הרבה.. מחשבות. רגשות תמיד שירים מעבירים בי, בדרך זו או אחרת אני תמיד
אמצא בשיר משהו שאני מתחברת אליו אם זה המילים, הלחן, המבצע, או מה שזה לא
יהיה.
שירים שאני לא מתחברת לכל אחד מהנ"ל עשויים להזכיר לי תקופה מסויימת בחיים שלי, דבר שירגש אותי אפילו יותר.
כמובן שיהיו את אותם השירים שלא יכללו באף אחת מהסיטואציות הנ"ל, אלה יהיו כמובן שירים שאני לא אשמע.
אבל מחשבות, שירים שמייצרים אצלי מחשבות זה עניין אחר לגמרי.
אז ביום חמישי אני ואחותי עמדנו לבשל לקראת החג, עם רדיו ללא הפסקה ברקע. השירים שהתנגנו הם שירי א"י היפה, שבהחלט מעבירים את התחושה של ארץ שונה מזו שאנחנו חיים בה עכשיו.
בין כל השירים זכרתי ביום שלמחרת שיר מוכר, שיצא לי לשמוע אבל אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות מסויימת.
שיר עם מלודיה יפייפיה ומוכרת, שיר שהחלטתי שאני רוצה לשמוע באופן פרטני ולא באופן מזדמן כמו שיצא לי עד עכשיו.
אז נכנסתי ליו טיוב ושמעתי את שיר מולדת בביצוע של אפריים שמיר, הדמעות באינסנט הציפו את העיניים שלי ברגע שקראתי את המילים הכל כך יפות של עלי מוהר.
אז אני תלמידת יב', עוד מעט בת 18 לקראת שנת שירות שמייד אחריה יבוא הגיוס שלי.
תקופה של 12 שנה באה לקיצה, רוב החיים שלי כפי שאני מכירה אותם הולכים להשתנות.
זה נראה לי כל כך מוזר, כל כך, מעציב. ועם זאת נורא משמח.
בעוד פחות משלושה חודשים אני הולכת לעזוב את הבית לתקופה של שנה.
שקראתי את המילים של השיר ושמעתי אותו ברקע הרגשתי כאילו "נפל לי האסימון" בנוגע לכל העניין הזה.
השיר הזה.. כאילו מסכם וממצא במטאפורות את תקופת הילדות שלי, בבית ספר ובבית, במושב.
אני לא בטוחה שאני מוכנה עדיין להפרד מזה. מהבועה שתלמידים חיים בה, עם ההגנה של ההורים והמסגרת הכל כך ברורה.
כמובן, גם ש"ש וצבא הן מסגרות ברורות מאוד. אבל הן שונות במהות שלהן מבית ספר, דיי ברור..
ברור לי שאני אזכור את התקופה הזאת כתקופה מדהימה בחיים שלי.
החל מכיתה א', שם הייתי הילדה הכי אהובה בכיתה. כולן רבו מי תשב איתי בהפסקות. התקופה הזאת נמשכה עד כיתה ד', שם התחברתי עם ילדה מסויימת שגרמה לי לריב עם כל הבנות. את שאר היסודי שלי העברתי כילדה דיי דחויה. היו לי את החברות שלי, והייתי בקשר רופף עם הבנות ה"מקובלות"(: של הכיתה.. בכיתה ז' זה כבר היה אחרת לגמרי, עירבבו את כל הכיתות ואני זכיתי להתחלה חדשה-ישנה שכזאת. בחטיבה אני, כמו שאר הילדים, מצאתי את הקליקה שלי. בכיתה ח' הוגדרתי כפרחה, בכיתה ט' הוגדרתי כפריקית, בכיתה י' הוגדרתי כחולת תנועה, והסטיגמות היו ממני והלאה. הרי שהאופי שלי לא השתנה אפילו לא במיל מאז כיתה ז'. אולי אפשר להגיד שהבטחון העצמי שלי התפתח עם השנים..
ביא' הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד בעומס, ושאני שונאת את השכבה ואת הבית ספר שלי באופן ממש בלתי נסבל.. וביב', כיאה לשנה האחרונה בבית ספר, הכל השתנה. המסע לפולין קירב אותי לאנשים, ההפקה בתיאטרון הייתה הפקת חיי. באמת. הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים שלי. בטיול השנתי הרגשתי יותר שייכת ממה שהרגשתי אי פעם, והרונדו שהיה ממש לא מזמן היה אחד האדירים.
כמו שנהוג להגיד, סוף טוב. הכל טוב(: בגלל שיב' הייתה שנה כזאת מדהימה אני אזכור רק את הדברים הטובים מהתקופה הכל כך ארוכה הזאת, בידיעה שהיו כמה נקודות משבר באמצע.
הרשו לי להפנות אתכם לבלוג של בחורצ'יק, שאמנם קטן ממני בשנה, אבל כתב דברים שהם כל כך מדוייקים וכל כך אדירים שאני בחיים לא הייתי יכולה לשים עליהם את האצבע.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=397533&blogcode=10839387
כמו שרשמתי לו בתגובות, אני לא יכולה שלא להרגיש צביטה קטנה בלב כשאני קוראת את הדברים האלה, עכשיו, כשאני הולכת לסיים בית ספר(:
כך זה היה בילדותינו, שהייתה יפה.
בהחלט יפה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
