? Who Am I

אז ככה,לאחרונה התוודעתי לבלוג "המשחטה",וטיפשה שכמותי,ברוח הבלוג אפילו לרגע אחד חשבתי אולי להשתעשע ולהעלות את עצמי למה?למוקד הזה,טוב נו,במילא אני במצב רוח אובדני,לא?

הרי אני חושבת שזה לגיטימי,לרצות לדעת פעם אחת ולתמיד איך אתה באמת נראה,לפזר את ענן הערפל הזה שממלא את עינייך כל פעם שאתה עומד מול המראה...

עכשיו ברצינות,הרשיתי לעצמי לעיין בהיסטוריה של הבלוג,ו...איך להגיד את זה?ה-ז-ד-ע-ז-ע-ת-י!אוקיי,אז פעם עוד הייתה נסבלות והמתמודדים,ובעיקר מתמודדות עוד יכלו להתגייס עם המשקל שלהם,חלקם....

אבל לכל אורך הזמן,עד היום בעצם,הזדעזעתי מחוסר הסובלנות כלפיי מישהו,כלומר מישהי שמעיזה לשקול מעל ל60 קילו?

I mean,"How dare she?!":O

זה פשוט מעוות,כאילו,נראלי כל התפיסה שלנו כחברה,על האידיאל הנשי התעוותה לגמרי!במקום האישה הנורמלית והסקסית של פעם,שחס וחלילה העיזה ללבוש מידה 38 ולא 32,אנחנו מכתירים איזה גוש עור ועצמות בצירוף עוד איזה שני גושי סיליקון לאישה האידיאלית שלנו!

קשה לי,קשה לי עם זה!כאילו,אם אני שוקלת מעל 60 קילו אסור לי לצאת מהבית,להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי,בכלל,רק להסתגר בבית ולהתמרר על מר גורלי,מאחר ולא התברכתי בגוף של דוגמנית או איזה עלם צעיר(כלומר,רבותיי,אנורקסית קטנה שהאיזכור היחיד שהיא עוד איכשהו אישה,הוא,וסלחו לי על השימוש במילה,הכוס שלה!!)!

בכלל,אני חושבת שכל מישהי שמעיזה לשקול מעל 70 קילו,צריכה פשוט להרעיב  את עצמה,כשם שהיא לא תואמת את צורכי החברה המעוותתת שלנו!

הרי,סליחה,איך את מעיזה לשקול ככה ולא לרצות את גברי ארצינו?!מה,אף אחד לא יירצה לגעת בך,אנחנו נפסיד עוד מיזרון ממין נקבה!

מה זה התפיסה המעוותת הזו?!

בואו אני אספר לכם סיפור קטן,עליי!

אני,רוב החיים שלי תמיד נראיתי גדולה יותר,הייתי ממש גבוה לעומת שאר הילדים..

יש לי אחות,שגדולה ממני בעשר שנים,בגיל 14 כשהתחלתי להתארך ולגבוהה,נראיתי יותר גדולה ממנה,כן,יותר גדולה מאחותי הגדולה!

אבל הפרט הקטן והחשוב,שאם הייתי מודעת אליו לפני היה חוסך לי הרבה(לא שאמא שלי לא הייתה ממשיכה לדאוג להכניס לי אידיאלי הכנה לאנורקסיה..),הפרט ה"קטן" הזה הוא שהיא הייתה נמוכה ממני בעשרה סנטימטרים,וכך גם מבנה הגוף שלה,היה קטן וקל...

רגשי הנחיתות שההשוואות האלא ביני לבין אחותי הנחיתו עליי,לא נתנו שקט,לא נתנו לי לרגע להרגיש טוב עם עצמי,לא לשכוח שגם לאמא שלי הייתה יד בזה,הרי זאת היא שכל הזמן יירדה עליי על המשקל,הגוף,פחות או יותר על הכל,וזאת גם היא שבאיזה חופש גדול דחפה אותי לדיאטה הזו שלא באמת הייתי צריכה,ככה שממשקל נורמלי,יירדתי למשקל,שפשוט הייתי נראית חולה...בלי אנרגיה,בלי כלום!

סבבה,בגיל 14 זה עוד נורמלי להיראות ככה,אבל באמת נראה לה שאני אראה ככה לכל משך החיים שלי?!

לי,אין בעיה עם הגוף שלי,ואני,רוצה להיות אישה,אישה,ולא להיראות כמו ילדה!

טוב,חפרתי,כל מה שרציתי להגיד זה ששנתיים-שלוש אחרי זה,קרו המון דברים בחיים שלי והפכתי מאדם שכל מה שהוא רוצה זה שאיזו משאית תעבור עליו והוא כבר ייגמור ברווחה את הדבר הזה שנקרא חיים,לאדם מאושר ובריא,שמרגיש טוב עם עצמו בכל מובן אפשרי...

וכך קרה,שהעליתי לא מעט במשקל במשך איזה שנתיים,ופתאום הרגשתי כל כך טוב עם עצמי,הרגשתי סקסית,ו...הרשיתי לעצמי ללכת עם שמלות ומכנסיים צמודים,וג'ינסים...דברים שבחיים לא הרשיתי לעצמי בחיי ה"רזים"...

לא יודעת אם זה רק אני ככה...אני פשוט מרגישה שאפילו הכמה קילו האלא שאתה מרשה לעצמך,אומרים הרבה יותר מרק "שומן" או עוד כמה מספרים במשקל,הם מקנים לך ביטחון ועוצמה,וכל התפיסה הזו,שזה חוסר שליטה וכדומה,אני חושבת שלהרעיב את עצמך זה חוסר שליטה,חוסר שליטה בערכים שלך וגם בגוף שלך,כי כמה שאתה חושב שזה נקרא שליטה זה לא,תסתכל שנייה למעלה ותראה שזה לא בדיוק אתה שמפעיל את החוטים האלו,אתה רק הבובה...

אעעע...ממש קשה לי להסביר למה אני מתכוונת כשאני אומרת "חוסר שליטה"!

אחותי הקטנה (שמחר תהיה בת 16)מרעיבה את עצמה,והיא הגיע באיזה שהוא שלב למשקל של משהו כמו 40 קילו(?),והיא לא נמוכה או כל משהו אחר שעלול להצדיק את זה...ופשוט קשה לי לראות את זה,היא הגיעה למצב שפשוט אין לה הנאה מאוכל,אין לה רצון לאכול,אבא שלה כבר איים לשלוח אותה לאישפוז...

וכזה,זה נראלי כל כך אירוני,כשהכרנו לפני כמה שנים,היא הייתה ילדה שמנמנה כזו ואני הייתי רזונת ואומללה כזאת(כפי שהזכרתי,הכל תודות למשטר האכילה של אימי ה"דואגת"...),ופאק,פתאום אחרי שנתיים החלפנו תפקידים,אולי לא בדיוק,אבל היא רזתה ונהייתה אומללה כזו,ואני?אני העליתי במשקל חופשי...

אוקיי,אז כמובן שאני לא רואה את עצמי נשארת במשקל הזה כל החיים בעיקר כי זה לא המשקל שלי,זה לא אני,אבל אני גם לא אתן לעצמי לרדת מתחת ל60 קילו,כי זה פשוט לא מתאים לי!

אוי,חפרתי,והכל פה נראה כל כך מתוסבך..

בכל מקרה,נראלי שקצת הסברה לא תזיק פה,לפני כמה שנים עזבתי את בית אימי לאחר שהוריי התגרשו ועברתי לגור אצל מישהי בשם זהבית,אני אימצתי אותה בתור אמא והיא אימצה אותי בתור בת,לאחר כמה זמן החלטנו שזהו,זאת הנקודה שצריך להגיע להחלטה,ובעקבות זה עברתי לגור אצלה לתמיד..

אף על פי שאני קוראת לה זהבית זה רק בגלל שככה התרגלתי וזה לא אמר כלום לגבי הסטטוס שלה בעיניי,כלומר,אמא!!!

בכל מקרה,היו לי שני ילדים,וככה הפכנו לשלוש...

עכשיו הטוויסט בעלילה,כשאבא שלי היה מחזיר אותי מהשבתות אצלו,תמיד שכנעתי אותו לעלות רק לכוס קפה,הרי שהוא עייף והנסיעה לתל אביב "ארוכה"..

וככה,אבא שלי וזהבית הכירו,התאהבו,בכמעיין סיפור סינדרלה כזה,עברנו כולנו לגור ביחד,שני ההורים ושלושת הילדים לגור ביחד בבית גדול יותר..

ולפני שנה וקצת הייתה חתונה... D:

עולה לי חיוך ודמעות של אושר כאלא רק כשאני חושבת על זה עכשיו...חחח..

מצחיק אותי,בהתחלה,יישנו 3 ילדים בחדר אבל היינו כל כך מאושרים,לפחות אני הייתי,שבכלל לא היה אכפת!

אין לכם מושג,איך זה היה,פשוט להגיע מהמקום הזה שהגעתי(לא בדיוק פיזית,מהבית הקודם שלי מהחיים הקודמים שלי...),לזהבית,לחיים האלא!זה היה כמו להגיע לגן עדן!!לעבור טרנספורמציה מהגיהנום של השנאה וההלקאה העצמיים לכזה גן עדן...אוו גאד...

טוב דיי,באמת נסחפתי...

*אמממ...עידכון?

אובססיה עכשווית-הדורס כל הדיסקים הראשון והשני,ועוד מעט גם השלישי מאחר וקניתי אותו  לפני כמה ימים..

ממ...יש לי ריטואל כזה שקשור לדיסקים חדשים,אני כאילו שומרת אותם כמו שהם עד שאני חושבת שזה הזמן לשמוע אותם,אני מסירה את הציפוי השקוף הזה פותחת את הקופסא,מוציאה את הדיסק ומניחה אותו בעדינות,ב-(מה לעשות שאין לי כסף למערכת!)מחשב..חח..ואז אני מעבירה עליו שמיעה ראשונה כזה,רוחשת כבוד לאומן...והכל נורא ריטואלי כזה..כן,אני מתוסבכת...אוף,באלי כבר את הספר של וויליאם בלייק מאמזון! ;(

ביי דה וואי,רשום לי למטה "הבלוג משוייך לקטגוריות "משוגעים","מתוסבכים" ו"אהבה למוזיקה""

או משהו כזה,עכשיו,יכול להיות שזה אני שייכתי ולא הייתי מודעת לזה או שמישהו אחר יכול לשייך אותו?כי אני ממש לא זוכרת שאני עשיתי את זה...ואם כן,אז..."משוגעים"?!ככה?!טוב,נוו,לפעמים חייבים להודות באמת... :O