http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846"Man by his reasoning power. can only compare & judge of what he has already perciev'd" heCopyright 2026 Regular Psycho Angel. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11991236<div align="right" dir="rtl">אז ככה,סוף החופש קרב ובא,אבל בניגוד לשנים קודמות,הבצפר והלימודים עצמם הם לא מה שמלחיץ אותי..פשוט מהדהד לי בראש שזהו,שנה אחרונה,אחרי זה אני צריכה פתאום להיות אדם בוגר ואחראי,וואט דה?! אני שונאת את ההרגשה הזאת שאני הולכת לדרך בלי באמת לראות!פשוט בבת אחת,אני נפלטת מהמערכת שהכילה אותי במשך 12 שנים ומילאה את רוב ההווי היומיומי שליויוצאת לעולם,לעולם אחרשעוד לא ייצא לי להכיר... אעעע...עד שהייתה לי תקופה שקטה מכל השינויים שהחיים שלי עברובזמן האחרון...:Sאגב,אני בתהליכים דיי סופיים של מיון לאיזו יחידה,ורק עכשיו קיבלתי זימון ליום מאה,איזה טמטום, אלוהים.. בכל מקרה,אתמול נכנסתי לאימייל שלי,ופתאום משהו מרצד לי כזה בעין,הודעה שרשום בה שהאמא הביולוגית שלי שלחה לי הודעה בפייסבוק,לצורך הדגשת ההפתעה שזה גרם לי אני אציין שאנחנו בנתק כבר שנה וחצי...טוב,אז אני פשוט אעתיק את ההודעה...: "Subject: היי היי נועלה,עבר זמן רב מאז נפגשנו אך לרגע לא הפסקתי לחשוב עלייך. כיבדתי את בקשתך והיה די זמן והותר לשתינו להרגע לנשום אויר ולחשוב.. אני מרגישה שהגיע הזמן לחדש את הקשר ומאד רוצה לשמוע מה עובר עלייך שכן</div>Sat, 21 Aug 2010 16:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11991236http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11991236http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11927985<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מרגישה שאם הייתי באמת חשובה למישהו, פה,וכנראה גם בחיים האמיתיים,למישהו אשכרה היה אכפת ממה שאני כותבת... זה מרגיש כל כך מקביל,פה,החיים האמיתיים... לרגע אני יושבת וחושבת,אם מישהו שמעריכים אותו, או שהוא פרובוקטיבי (ועוד שלל רעיונות לתפיסת צומת הלב של הקוראים..) אם מישהו כזה היה כותב נגיד את מה שכתבתי, אנשים היו באמת לוקחים את זה ברצינות? לאנשים באמת היה אכפת? או שזאת פשוט הכתיבה העלובה שלי שמרחיקה את הקוראים, או העובדה שאני לא מרצה את רוב הנוער ששורץ בו בכך שאני לא תוקעת אלפי תמונות ומשפטיים סתמיים בקטעי הבלוג שלי.. ושבמקום זה,אני פשוט,איך לומר את זה?חופרת? אני כל כך רוצה,שהמקום הזה לא יהיה כמו במציאות, כי אולי זה גם כל הקטע,הביקורתיות יורדת, ופה אני לא אשמע שאלות מעצבנות על העגילים שלי... ופה,זה פשוט מקום אחר... או לפחות אמור להיות.. למעשה,אני שואלת את עצמי ואת מי שקורא(אם יש מישהו כזה בכלל..): מה בסופו של דבר יותר חשוב בכתיבה, שיהיו לך חיים מעניינים או שתהיה לך נפש מעניינת?!</div>Wed, 21 Jul 2010 13:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11927985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11927985http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11926879<div align="right" dir="rtl">אין לי מושג למה פתאום,ביומיים האחרונים הרעיון הזה של הבלוגכל כך מקסים אותי! במשך קרוב ל4 שנים הבלוג הזה שימש אותי בתור יומן לשיחרור,של הדיכאון,הכאב והמחשבות.. אבל משום מה אני מרגישה שפתאום גיליתי אותו מחדש, אז שיניתי לגמרי עיצוב והורדתי את כל הדברים שהיו בצדדים שסתם היו שם כדי להזכיר לי דברים כואבים שאני מעדיפה לשכוח... ופתאום,הבלוג שינה את פניו,מחק את הזהות הקודמת שלו והפך להיות בלוג שלי,של מי שאני היום. פתאום,איפה שהוא השינוי הזה שינה לי את כל התפיסה לגביו, במקום הקפסולת זמן הזו, היומן עבר הכואב הזה שהייתי נכנסת אליו מדי פעם כדי לקרוא ואולי לחזור קצת אחורה.. במקום זה,הוא הפך למקום שלי,באמת שלי... מוזר,המון זמן התלבטתי אם להשאיר אותו תחת אותו בלוג או לפתוח חדש.. אבל הגעתי למסקנה שכמו הזכרונות והמחשבות שלי היום, הזכרונות שלי הקודמת חשובים באותה מידה, זה עדיין,איפשהו,חלק ממני... פשוט כל מה שבא לי זה לכתוב...אני מניחה שגם לחופש יש יד בכל המחשבות והחוטי מחשבה האלא שצצים לי כל הזמן במוח... לדוגמא,זהו הפוסט השני שלי היום,זה ממש מדהים אותי! אוקיי,אני לא אמשיך את זה משת</div>Tue, 20 Jul 2010 21:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11926879http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11926879http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11926386<div align="right" dir="rtl">אני בדרכי מת"א לרחובות,מסתכלת בסקרנות ופליאה על המכוניות הנוסעות בדרכינו. נותנת לעצמי לשקוע במה שאני קוראת לו,הריקוד ההרמוני של המכוניות.. מסתכלת על השמיים בפליאה והערצה,מסתכלת על המכוניות והאנשים המגוונים שבהם, כאשר הם ממלאים את תפקידם כנהגים בכבישיישראל. מסתכלת ומתפלאת,בוהה ושוקעת במחזה... לפתע אני מבחינה בפסי רכבת שוכבים להם בצידי דרכינו, אני מסיטה את מבטי אל עבר השביל שבו אנו נוסעים כעת. פתאום בהלה אוחזת בי והקול היחיד שעובר לי בראש הוא: "משהו לא בסדר,אנחנו על הפסי רכבת!" חחחחח...האמת היא שהגעתי עכשיו מתל אביב,אני לא יכולה להגיד למה אחרת אני אצטרך להרוג אתכם.. סתם,זימון ולאסוף שמלה שהזמנתי בדיזינגוף.. P: בכל מקרה,נסעתי ברכבת,וזה באמת קרה לי,משום מה החוויה הזו כל כך זיעזעה אותי שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה הייתה לרוץ למחשב ולכתוב על זה..משום מה בראש זה היה נשמע יותר טוב.. בכל מקרה,במשך כמעט כל הנסיעה המילים האלוהתנגנו לי בראש,הפסי רכבת לא יוצאים לי מהראש! אני פשוט לא מבינה,איך הצלחתי להתנתק כל כך מהסביבה,מהעולם... :O זה לא שאין לי את הצד הזה,אבל אף פעם</div>Tue, 20 Jul 2010 17:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11926386http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11926386http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11923627<div align="right" dir="rtl">אז ככה,לאחרונה התוודעתי לבלוג "המשחטה",וטיפשה שכמותי,ברוח הבלוג אפילו לרגע אחד חשבתי אולי להשתעשע ולהעלות את עצמי למה?למוקד הזה,טוב נו,במילא אני במצב רוח אובדני,לא? הרי אני חושבת שזה לגיטימי,לרצות לדעת פעם אחת ולתמיד איך אתה באמת נראה,לפזר את ענן הערפל הזה שממלא את עינייך כל פעם שאתה עומד מול המראה... עכשיו ברצינות,הרשיתי לעצמי לעיין בהיסטוריה של הבלוג,ו...איך להגיד את זה?ה-ז-ד-ע-ז-ע-ת-י!אוקיי,אז פעם עוד הייתה נסבלות והמתמודדים,ובעיקר מתמודדות עוד יכלו להתגייס עם המשקל שלהם,חלקם.... אבל לכל אורך הזמן,עד היום בעצם,הזדעזעתי מחוסר הסובלנות כלפיי מישהו,כלומר מישהי שמעיזה לשקול מעל ל60 קילו? I mean,"How dare she?!":O זה פשוט מעוות,כאילו,נראלי כל התפיסה שלנו כחברה,על האידיאל הנשי התעוותה לגמרי!במקום האישה הנורמלית והסקסית של פעם,שחס וחלילה העיזה ללבוש מידה 38 ולא 32,אנחנו מכתירים איזה גוש עור ועצמות בצירוף עוד איזה שני גושי סיליקון לאישה האידיאלית שלנו! קשה לי,קשה לי עם זה!כאילו,אם אני שוקלת מעל 60 קילו אסור לי לצאת מהבית,להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי,בכלל,רק להסתגר בבית ולהתמרר על מ</div>Mon, 19 Jul 2010 12:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11923627http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11923627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11827766<div align="right" dir="rtl">וואו,זה כל כך לא אני,איזה הבדל! כפי שכתבתי לפני יותר משנה,אם מישהו היה בא ואומר לי שבמהלך התקופה הזו(אמממ...כדי להבין,אפשר פשוט ללכת אחורה...בבלוג!)כל זה ייקרה לי הייתי בטוחה שהוא משוגע... בכל מקרה,סתם החלטתי להיכנס לראות מה שלום קפסולת הזמן המקוונת שלי..לא שמשהו השתנה,כלומר,זה נשאר אותו הדבר,פוסט לציון תקופת זמן שלרוב אני מעדיפה שלא לחשוב עליה..אבל,אני,אני השתניתי!אומנם לא הייתי קוראת למה שעברתי ב3 שנים האחרונות התבגרות שגרתית,אבל פתאום אני מרגישה שאני עולה על הטראק שוב,חלקית, ואם זה נוגע בדברים שנועה של לפני כמה שנים,הייתה אולי נגעלת מהקונפורמיות הנוטפת מהם..אבל,זה עדיין אני,עדיין קצת שונה,והאמת,אין לי בעיה עם זה..פשוט למדתי לאהוב את מי שאני...וגם אם אני קצת קונפורמית,זה ממש לא אומר שהאני שלי נעלם... :) בכל מקרה,אם כבר מסע לעבר,לאחר שהרגשתי שהפצעים שנשארו פתוחים כבר די הפסיקו לדמם ולשפוך את נוזל האבלות שלהם אל שאר האיברים בגופי,הרשיתי לעצמי קצת לנסות לגעת בהם,לחקור אותם...החלטתי שהפעם,כשאני ארד לתהום,אני אהיה קשורה בחבל,אני לא אתקע שם,אני לא אתן לעצמי לחזור למי שהייתי,האמת,אני ד</div>Fri, 04 Jun 2010 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11827766http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11827766http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11429241<div align="right" dir="rtl">שנה לא הייתי פה :O אבל בכל זאת אני אפתח בשיר קטן שמאוד מדבר אליי בזמן האחרון(חחח...בחצי שנה האחרונה..): ולא,לא מדובר באהבה נכזבת,או חברות שנכשלה... I tear my heart open, I sew myself shutMy weakness is that I care too muchAnd my scars remind me that the past is realI tear my heart open just to feelDrunk and I'm feeling downAnd I just wanna be aloneI'm pissed cause you came aroundWhy don't you just go homeCause you channel all your painAnd I can't help you fix yourselfYou're making me insaneAll I can say isI tear my heart open, I sew myself shutMy weakness is that I care too muchAnd our scars remind us that the past is realI tear my heart open just to feelI tried to help you onceAgainst my own adviceI saw you going downBut you never realizedThat you're drowning in the waterSo I offered you my handCompassion's in my natureTonight is our last standI tear my heart open, I sew myself shutMy weakness is that I care too muchAnd our scars remind us that the past is realI tear my heart ope</div>Wed, 02 Dec 2009 20:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=11429241http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=11429241http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=9948735<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן עבר,שנה חדשה,הרבה דברים חדשים? התחילה השנה,תיכון כמובן,לא צפויות הרבה הצלחות בבגרויות :S השנה,באמת,התחילה בצורה טובה :) חחח...לפני היום הראשון היו התבכיינות כאלא של "אין לי חברים!!!אין לי!!" אולי אז זה היה מוצדק מאחרשרוב סימני החייםשראיתי בחופש היה מאנשים לא מהבצפר שלי...בכל מקרה,בסופו של דבר,השנה עד לעכשיו מתנהלת מצויין,שזה כבר וי ברשימת הדברים שהייתי צריכה לעבוד עליהם אבל לא היה לי כוח לרשום אותם...:S אני יכולה להכריז על השבוע האחרון כשבוע הכי טוב!,למרות הדאונים הפתאומיים הקשים שהיו מדי פעם.. מאז שעברתי בצפר ואחר כך בכלל מגן יבנה,יותר נכון ברחתי,לא ממש העזתי ליצור קשר עם אנשים מהעבר,אפילו כאלא שהיה לי טוב איתם(רק לצורך הדגשה,הם היו מעטים..) מאחר שיש את הפייסבוק,שוטטתי לי בחוסר מאס,במקרה מצאתי מישהו,ש..אממ...נגיד,מאוד מאוד מאוד אהבתי,גם ממש היה סבבה לדבר איתו..הסתכלתי על התמונות והוא כל כך השתנה,ו..כאילו,הרגשתי שפתאום הוא 10 דרגות מעל :S חיכיתי כל כך הרבה זמן כדי ליצור קשר,כל כך לא רציתי להתאכזב ולהבין שהוא שכח ממני לגמרי ושהוא ממש לא שם עליי,עד לפני כמה ימים(שאז הוספ</div>Sat, 27 Sep 2008 03:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=9948735http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=9948735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=9017636<div align="right" dir="rtl">טוב!נווו!בסדר,לאור הביקוש הרב וכמות הכניסות הרבה לבלוגי האטרקטיבי החלטתי לעשות פוסט,אני מעדיפה לקרוא לזה עדכון... אז מה השתנה הלילה הזה?אמממ.... אני!!! אהה...סוף סוף,השתחררתי מהכלא הזה של ההרס העצמי,בעצם,זה היה הפוש שלי,אני לא אכחיש,זה לא משהו שעוזב אותך.(איך?איך הם יודעים??דווקא להתקשר בתזמון שהכי יישבור אותי?אמא שלי התקשרהעכשיו...זה פשוט נראה לי הזוי שרק בגיל 15 אני צריכה לחיות חיים כאלא,לדבר עם אמא שלי לא בתור אמא שלי,לפגוש אנשים כאלא,לחיות בשלוש בתים,פאק!מהיום אני בת 30,זה אולי נשמע מטוטמם אבל זה נכון,יש לי קשיים אבל בת 15 אני לא,ה15 זה רק מספר על הדף,אניפשוט לא מתחברת לזה,אני יודעת שאני לא בת 15.היכולתהבנה שלי הרבה יותר עמוקה ורחבה אפילו מאנשים שמתאפיינים ביכלות הבנה של העולם ואני מאמינה שאם אני ארצה אני פאקינג יכולה להסתכל על כולם מלמעלה וממש לא בהתנשאות,פאק!אני יכולתי לחיות כל כך טוב אם הייתי מודעת לזה מקודם,אולי,אולי,הייתי יכולה לשרוד את הבית הזה,זה כל כך מעצבן שרק כשעברתי הבנתי כמה הכל קטן עליי,וכן,מותר לי קצת כבוד עצמי!!!!!אחרי כל השנים האלא כבר לא איכפת לי מה יאמרו,מבחינת</div>Thu, 17 Apr 2008 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=9017636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=9017636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=8531748<div align="right" dir="rtl">Have you run your fingers downThe wallAnd have you felt your neck skin crawlWhen you're searching for the light?Sometimes when you're scaredTo take a lookAt the corner of the roomYou've sensed that something'sWatching youFear of the dark, fear of the darkI have constant fear that something'sAlways nearFear of the dark, fear of the darkI have a phobia that someone'sAlways thereHave you ever been alone at nightThought you heard footsteps behindAnd turned around and no one's there?And as you quicken up your paceYou find it hard to look againBecause you're sure there'sSomeone thereFear of the dark, fear of the darkI have constant fear that something'sAlways nearFear of the dark, fear of the darkI have a phobia that someone'sAlways thereFear of the dark....Fear of the dark...Fear of the Dark...Fear of the DarkFear of the dark...Fear of the Dark...Fear of the Dark....Fear of the DarkFear of the dark...Fear of the Dark...Fear of the Dark....Fear of the DarkWatching horror films the night befo</div>Wed, 30 Jan 2008 16:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Regular Psycho Angel)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=360846&blogcode=8531748http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=360846&blog=8531748