מפחיד איך השתנתי בתקופה האחרונה. פתאום כל מניי דברים הרבה פחות מעניינים אותי. במיוחד אנשים.

פעם, איך כשמישהו היה מנסה לפגוע בי, אפילו בצורה הכי לא ברורה בעולם, הייתי נכנסת לדיכאון. עכשיו כבר לא אכפת לי.

פעם, הייתי חייבת לצאת כל הזמן. היה כל כך חשוב לי להיות עם כל ה"חבר'ה". עכשיו להשאר בבית נשמע לי לפעמים יותר נחמד.

פעם, הייתי צריכה לדעת כל מה שהולך. כל הרכילויות, כל הסיפורים, מה איתו ומה איתה. אם היו ריבים להביא אנשים לצד שלי, לספר לכולם הכל וכו. עכשיו זה באמת הדבר האחרון שמעניין אותי.

אם אנשים מדברים על אחרים וכו, אז אני יושבת לי עם מוסיקה בפנאן.

לא שאני לא מדברת ולא מספרת ולא מרכלת. אבל לא עם כולם. עם כמה אנשים ספציפים וזהו.

התחלתי להבין יותר דברים. כל השטויות האלה כל כך לא בוגרות. וואלה, זה לא לרמה שלי.

חזרתי להשקיע בלימודים. כל הלחץ של הבגרויות והמתכונות. עד לפני כמה זמן הייתי שמה זין על זה והולכת לשתות בשכונה או משהו. גם לא תזיק לי איזו הפסקה עם אלכוהול, שבכלל אני גם מעשנת פחות.

אני יותר עם עצמי. וטוב לי ככה. אני לומדת המון על עצמי. ואני כל כך צריכה את זה. אני מפתחת בעצמי אמון ובטחון,  משהו שהיה חסר לי כל החיים.

ופתאום, אני יושבת עם אנשים, מעודדת אותם ומגלה שאני יודעת הרבה דברים.

וזאת באמת תקופה טובה. אין יותר מדיי שימחה, אין יותר מדיי עצב. הכל מאוזן וזורם. רוגע לכשהו.

ובכלל כיף לי שאני ואמא מן החברות הכי טובות. זה גם משהו שלא היה לי אף פעם. היא הבן אדם שאני הכי סומכת עליו והכי אוהבת אותו. אני חייבת לה את התודה של החיים שלי, על איך שהיא עזרה לי בחודשים האחרונים.

וואלה, אני גאה בעצמי.