לפני שנה וחצי הייתי בארה"ב אצל הבני דודים שלי.

באחד הימים הם לקחו אותי לטיול בעיירה נחמדה עם שם ארוך ומצחיק ואגם גדול ויפה ליד הבית שלהם.

בעודנו נוסעים בעיירה אנו מבחינים בשבל אנשים רץ מסביב לאגם הגדול. המרתון השנתי של העיירה נערך באותו יום.

אנחנו עומדים בפקק שנוצר בכביש המרכזי של העיירה בגלל המירוץ, מסביבנו אנשים רצים. אני לוקחת את המצלמה ומצלמת כקבוצת אנשים שעוברת לידנו. רגע אחרי אני ננזפת על ידי אחותי שאני מבזבזת תמונות על שטות ושיהיה הרבה יותר מה לצלם כשנגיע לאגם.

שבועיים אחרי כשחזרתי הביתה העלתי את התמונות למחשב.

 כל כמה זמן אני נכנסת לחדר מביטה על המחשב ורואה בשומר מסך שמריץ את התמונות,את התמונה ההיא שצילמתי בעיירה עם השם הארוך והמצחיק והאגם הגדול והיפה. לא תמונה מרשימה ביותר, תמונה רגילה. רואים בה ארבע דמויות מטושטשות, אישה ושלושה גברים, רצים להם. הם לא מביטים למצלמה, מרוכזים בדרך. שניים מהם עם אוזניות על האוזנים.

ולפעמיים כשאני רואה את התמונה הזאת אני רוצה להצטרף אליהם, לרוץ מכאן, רחוק מהדאגות והחששות והחרדות,

לשים על האוזניים את האוזניות, לשמוע אלטון ג'ון, ג'ניס ג'ופלין או את הדיסק ההוא של אליוט סמית' שקניתי לפני שנתיים ואני כל כך אוהבת, או אולי איזה דיסק ישראלי טוב, משהו רגוע לא רועש מידי, משהו פשוט.

אני רוצה לרוץ איתם עם האנשים האלו שאני לא מכירה, לא רוצה לדבר איתם, לא רוצה להכיר אותם. רק רוצה לרוץ לידם להרגיש את הנוכחות שלהם בלי צורך בגינונים או שיחות מאולצות.

אני רוצה לעשות סיבוב סביב האגם הגדול, ואז לחזור לכאן, לבית, לאנשים שאני אוהבת, למשפחה,

משוחררת.