לא, לא. אתם יכולים להוריד את הפרצוף הגאה מהפרצוף.
אני לא פורשת מישרא. לא עכשיו לפחות.
מחר אני נוסעת לטיול שנתי בן יומיים לדרום.
צפויה לי שם הנאה יחסית מירבית. אנחנו מביאים גיטרה, אני בחדר עם אנשים טובים, יש אחלה מסלולים. ובכלל, ישר אחרי זה יש חופש חנוכה [שבו ד"א צפויים המון המון עידכונים כתוצאה משיעמום צפוי של עבדתכם היקרה]. אז יהיה כנראה שם דיי אחלה.

דמעה קטנה
שמיכה עטפה את הגוף, שמרה מהקור.
אבל הקור נשאר. הקור הוא תמידי כרגע.
דמעה קטנה, דמעה שקטה התלטפה לה לאורך הלחי.
דמעה קטנה, דמעה מלוחה עברה כבר את האף. דמעה קטנה שעברה כל כך הרבה. דמעה קטנה, דמעה חמה. דמעה הגיעה כבר אל הצוואר, העבירה בי צמרמורת. דמעה קטנה, דמעה עצובה.
דמעה התייבשה.


טוב. דיי.

אחרי היומיים האלה אני מבטיחה לשים קץ לדיכאונות ולהמשיך את הסיפור כפי שהמון ביקשו.

להית' לכולם וערב נעים,
דבי.

אין המשך לסיפור.

הכותבת מתה.

היא האמינה ביותר מידי, חלמה יותר מידי, ציפתה ליותר מדי. היא הייתה בן אדם שמח. היא הייתה בת שלושה חודשים, היום היה אמור להיות לה יום הולדת.

אבל אתמול הרגו אותה. אתמול חנקו ושברו לרסיסים כל תקווה ותקווה, כל רגע אושר שהיה לה.

הרי למה שזה יהיה אמיתי? למה שמשהו טוב יקרה לה? ואם כבר משהו טוב, זה יהיה מאוד קצר. שבקושי תספיק להנות ולהעריך את זה.

אתמול היא ישבה, רק נהנתה מהופעה, חשבה עליו. ואז היא הרגישה רטט בכיס הימני.

מתוך המכשיר יצאו מילים, שירו לה בדיוק בצד השמאלי-מרכזי של החזה. היא דיממה, עדיין לא הבינה מה קורה. ואחרי נשימה אחת, מתה.

היא יושבת לה אי שם בתוך קופסא למעלה, מחכה שמישהו יעיר אותה לחיים. מסתכלת במחליפה שלה, נטולת התקוות, אדישת הציפיות, רואה איך הדמעות נופלות אחת אחת על לחיה מגעגועים אל המתה. והיא שם בקופסא מצטערת, מתגעגעת גם כן, אבל לא יכולה לחזור.

אני יושבת, תוהה למה דווקא לי זה מגיע, למה דווקא עכשיו. דמעותי נעשות עבות יותר, חמות יותר, מלוחות יותר. הכאב העצום, האנוקה בגרון.

הצמרמורת התמידית שעוברת בגופי במחשבה שזה נגמר.

החום הזה שחסר לי.

שלכם,

דבי החדשה.

עריכה :

תודה לה על העצות המדהימות והמשעשעות, ועל התמיכה.