בלי הקדמות מיותרות, נעבור ישר להמשך, חלק ח' של הסיפור. סוף סוף. (:

"אאא...פפפצ'ייי!"

"אא...אא...אאאא...פצ'ייי!"

"אמא... תעביר לי כבר הטישו הזה... אאאפצ'י!"

מתקפת ההתעטשויות הבלתי פוסקות שפקדה על אפה של שלי טירטרה אותה. דווקא ביום הזה, יום אחרי הפגישה המדהימה ביותר שלה, תקפה אותה שפעת בכיינית. "כמו תמיד, נאחס", היא סיננה לעצמה במרירות.

ולא רק זאת, גם העובדה שתומר לא עונה לה להודעות ולשיחות הטריף אותה. היא שכנעה את עצמה שהוא בטח עסוק או שכח את המכשיר במצב "שקט" במקום מרוחק ממנו לכל היום, אבל בתוך תוכה הסתובבה הרגשה רעה שלא עזבה אותה ולו לרגע.

יום הסתיו הקריר שהתייצב בעיר לא היטיב עימה. רק לה זה יכול לקרות, חשבה, אחרי לילה כל כך מדהים, יום כל כך נורא.

היא העבירה באפה את הנייר הדק וזרקה אותו על ערימת הטישו העצומה שנבנתה על השידה שלה במשך היום, שוקעת מחדש בכרית ומהרהרת בעייפות.

ההליכה המייגעת בחופים רק הרעיבה את תומר יותר ויותר. החול שעם רדת הלילה נעשה רק יותר תובעני עייף את הרגליים שלו עד שרק ייחל לעצמו להתמוטט על החוף.

שיר, לעומת זאת, הייתה כה רגילה להרגשה הזאת שהיא אפילו מצאה הנאה. אחרי הכל, הליכה בשעות הלילה לצידו של בחור גדול ממנה, בעל מראה חיצוני מרשים ומספק במיוחד.

היא חייכה בתוכה חיוך שובב. היא ידעה שהוא מאוהב, ושביניהם זה לא יקרה, אבל משהו בתוכה נתן לה לחייך.

"טוב, דיי. אני חולץ נעליים." הכריז תומר רשמית ולקח את הנעליים בידיו.

שיר חייכה בעקבות הפינוק שהפגין.

לפתע נשמעה קריאה רמה מאחור. שניהם הרגישו דקירה עזה בכתפם.

בלי להבין אפילו כיצד מצאו את עצמם תומר ושיר במחסן ריק ועגמומי, לפי ניחושה של שיר במרכז רמת גן, קשורים גב על גב ברגליהם וידיהם, מנסים להיאבק בחוטים שהעבירו תחושה של חתך על ידיהם. מולם עמד איש כהה, עבה וכפי ששריריי ידיו שידרו, חזק במיוחד. ככל הנראה עברו יום או יומיים מאז היום שבו המרדף החל, הם הבינו כי הזריקו להם סם הרדמה וגגרו אותם למחסן הריק.

"אתם פשוט מפגרים, אה? מנסים להתח'מק ממאור. ממש!" נבח עליהם האיש במבטא מרוקאי כבד.

"רצון, אתה יודע טוב מאוד מה עשיתי. תפסיק לשחק אותה הכלב של מאור ותן לשנינו לצאת, אנחנו בסך הכל מנסים להגן על עצמינו.", אמרה שיר בצדק. הכאב בעקבות לחץ החוטים על ידייה ובעיקר כאב הלב שאחז אותה גרמו לדמעותייה להתפרץ במכה, כמו שלא התפרצו כבר שנים רבות. בעצם, מאז המקרה ההוא.

"אלוהים ישמור, דרור! תזמין מכבי אש, משטרה, תזמין את צה"ל! הבן שלי נעלם! הוא לא חזר אתמול בלילה!" צעקה בהיסטריה מרגלית שוסטר אל עבר בעלה כאשר גילתה את מיטתו של תומר מוצעת כליל קדם.

"מה?! אני לא מאמין. הוא לא יכול פשוט להיעלם! לא התקשרת אליו?", אמר במהירות מלחיצה דרור שוסטר.

"כן, אבל הוא השאיר את הפלאפון כאן לטעינה... אני לא מאמינה! התינוק שלי, הילד שלי. אני לא רוצה לאבד אותו."

"תרגעי, תרגעי," קרא אליה בטון מנחם. "את לא מאבדת אותו. אולי הוא נשאר לישון אצל שי, את מכירה אותו. מתבגר שכמותו."

"אז אם כך, הוא יכל להרים טלפון. זה לא הגיוני, דרור. הוא לא עד כדי כך חסר אחריות."

"אני לא יודע," רגלו זזה בלחץ ובמהירות לאור הפחד וההדחקה שהסתובבו בתוכו. "לפעמים פשוט שוכחים."

"דיי, דיי. אל תגיד שטויות."

"טוב, בסדר. אני אתקשר למרחב ירקון. תירגעי בבקשה, אני בטוח שלא קרה כלום."

"השגת לי את הבחור, אני מקווה מאוד שהפעם הוא לא יצליח לברוח. תזכור שרק לו יש את זה. ותזכור שזאת התקווה היחידה שלך. ובכלל, של כולנו.", הוא פנה אליו בקרירות והדגיש כל מילה ומילה שלו בהזזת פרצופו העבה ומלא הסדקים והקמטים.

"כמובן, כמובן. תיהיה בטוח שלא תיהיה אכזבה.", הוא חייך בספק. נשמע בטוח בעצמו, אך בליבו חושש מתמיד.

אני חולה.

וזאת אחת הסיבות היותר גדולות שמתווסף כאן הפוסט ה-13 במספר.

משום מה אני כל כך עסוקה בימים האחרונים שהמחלה הזאת רק עשתה לי טוב מבחינת זמן.

ד"א, אני חייבת להזכיר את זה כאן, ביום שלישי ביקרתי במכון ויצמן במסגרת מסלול המדעים המתקדם של בית ספר. התעסקנו בקרח יבש וחומרים כימיים, למדנו וניפחנו זכוכיות, ושמענו הרצאות ממדענים מטורפים טיפוסיים. אחת החוויות הגדולות שהיו לי במסגרת בית ספר.

 בראשו של תומר החלו לרוץ כל מיני רעיונות מטורפים שעלו לו לראש בעקבות ימי שישי שצריך היה לשמור על אחותו כאשר היא צופה בטלנובלות שטחיות.

"מה זאת אומרת 'מה שעשינו אתמול בערב'?" הוא שאל.

שיר התלבטה שוב פעם אם להסביר לו הכל. היא העבירה את ידה הלוך ושוב על תלתליה הכהים במחשבות קודרות. ללא ספק שרר בתוכה פחד, הרי הנורא מכל יכול לקרות אם תגלה לו את זה.

"תקשיב תומר. אני אספר לך משהו, תנסה להבין." היא אמרה, יודעת שהיא מסתכנת, אבל בטוחה בעצמה.  "הבן אדם שרץ אחרינו הוא מאור, אח של שלי. יותר נכון, אח חורג. אתה יודע שההורים שלה התגרשו ושאבא שלה נישא שוב, נכון?"

תומר צימצם מבט. שלי מעולם לא סיפרה לו כלום על משפחתה, בעצם, הוא גם אף פעם לא שאל אותה.

"לא, אין לי מושג."

"אז לא משנה. בכל זאת, אבא שלה התחתן עם אישה בשם חיה, תימניה עם 6 ילדים. אני לא יודעת בדיוק איך הוא בכלל רצה להנשא לאישה הזאת, היא פשוט כלבה."

תומר הקשיב בעקביות, הוא התקשה להבין מה הקשר של כל הסיפור הזה אליו ואל שלי, ויותר התקשה להבין מה מאור המטורף קשור, אבל לא אמר דבר.

"בקיצור," היא אמרה. "מאור הוא כמו שאמרתי אח חורג של שלי, והוא מחשיב אותה לשלו. הוא ניסה לאנוס אותה לא פעם, ובכל פעם שבחור כלשהו מתקרב אל שלי בדרך כלשהי הוא מברר עליו הכל ופותח מרדף חיסול אחריו."

תומר הזדעזע. "את רוצה להגיד לי שהפסיכופת הזה רוצה להרוג אותי? רגע, ואיך את יודעת את זה? איך את קשורה לכל הסיפור הזה?" היא לא השיבה לו בתשובה שרצה. "תשמע," היא אמרה. "כל זה לא משנה עכשיו. מה שכן, אנחנו חייבים לעוף מהעיר הזאת, ואתה לא יכול לחזור לבית שלך עד שהסיפור הזה יירגע. הבן אדם הזה, תאמין לי, הוא הרבה יותר מפסיכופת."

"לא. את תספרי לי הכל. אני לא יכול פשוט לא לחזור הביתה!"

"אתה כן." היא לא היססה לרגע בתשובותיה. "אסור לך לעשות שום דבר כדי שהמשפחה שלך יידעו על זה, הכל צריך להיות פשוט כאילו בלעה אותך האדמה. ברגע שתיצור קשר עם המשפחה שלך החיסול יהיה גם נגדם." הוא לא רצה להאמין לה, כרגע זה היה נשמע יותר מידי כמו טלנובלה. אהבה בלתי אפשרית, רציחות, אניסות. הוא הרגיש כמו סניוריטו שנקרע בין אהבתו לסניוריטה לבין הפחד שלו מסניורוטֵה, הבעל המאפיונר שלה. "אני לא יודע. קשה לי לעשות את כל זה כאילו כלום."

שיר נדנדה בראשה. "אתה פשוט צריך להאמין לי, זהו. אני יודעת על מה אני מדברת." היא קמה. "עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה ללכת דרך החוף ולהגיע לאשדוד. אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני, אבל אני מכירה דרכים מצויינות כדי לעבור, אני מכירה את החופים של תל אביב יותר מידי טוב."

"טוב." הוא ענה. "נתחיל ללכת עוד מעט, אני לא חושב שכאן הוא ימצא אותנו." היא הסכימה ושניהם שתקו.

התחיל להחשיך, תומר הביט בשמש הנכנסת אל הים. אל המים הצלולים, עמוק בפנים, היכן שהאוזן מרגישה יותר מידי לחץ בעת צלילה, מתחת לאבנים ודגים ואלמוגים, נמצא השקט האמיתי. השלווה הניצחית והבילתי מושגת הזאת. איפה שאין אהבה ושנאה, איפה שאין תקווה וייאוש, איפה שנמצא רק שקט ורוגע ויופי, ללא שום ניגוד.

"יאללה." הכריזה שיר. "נתחיל ללכת, משם." ידה פנתה דרומה. היא קמה, מרגישה את הכאב של המכה בברך, הושיטה יד לתומר ושניהם החלו בדרכם לחופי אשדוד.

יצא לא משו הפעם. כנראה כי אין לי הרבה זמן.

עריכה :

אתם חייבים אבל חייבים לראות את זה : http://youtube.com/watch?v=HQZvhSGgG0o

שלא תחטפו כאב גרון,

דבי.

 אני נמצאת עכשיו באווירה טובה.

החלטתי לעצור עם כל הדיכאונות, בעיקר ליד חברים שלי.

כנראה שזה משפיע על הרבה והם טוענים שהשתניתי. ואני לא כועסת ולא מתווכחת. כשאומרים לי דברים כאלה אני לוקחת לתשומת ליבי ופשוט מתקנת את זה.

אז אתמול בערב כשיצאנו לבאולינג שיניתי את המצברוח שלי באופן דרסטי, וכן. זה עוזר.

וזאת לא הייתה סוג של העמדת פנים, כי דיי נהניתי שם. אבל את האמת, היה יותר כיף אם אופיר הייתה שם.

טוב, יאללה. נעבור לחלק שמעניין אתכם.