בלי הקדמות מיותרות, נעבור ישר להמשך, חלק ח' של הסיפור. סוף סוף. (:

"אאא...פפפצ'ייי!"

"אא...אא...אאאא...פצ'ייי!"

"אמא... תעביר לי כבר הטישו הזה... אאאפצ'י!"

מתקפת ההתעטשויות הבלתי פוסקות שפקדה על אפה של שלי טירטרה אותה. דווקא ביום הזה, יום אחרי הפגישה המדהימה ביותר שלה, תקפה אותה שפעת בכיינית. "כמו תמיד, נאחס", היא סיננה לעצמה במרירות.

ולא רק זאת, גם העובדה שתומר לא עונה לה להודעות ולשיחות הטריף אותה. היא שכנעה את עצמה שהוא בטח עסוק או שכח את המכשיר במצב "שקט" במקום מרוחק ממנו לכל היום, אבל בתוך תוכה הסתובבה הרגשה רעה שלא עזבה אותה ולו לרגע.

יום הסתיו הקריר שהתייצב בעיר לא היטיב עימה. רק לה זה יכול לקרות, חשבה, אחרי לילה כל כך מדהים, יום כל כך נורא.

היא העבירה באפה את הנייר הדק וזרקה אותו על ערימת הטישו העצומה שנבנתה על השידה שלה במשך היום, שוקעת מחדש בכרית ומהרהרת בעייפות.

ההליכה המייגעת בחופים רק הרעיבה את תומר יותר ויותר. החול שעם רדת הלילה נעשה רק יותר תובעני עייף את הרגליים שלו עד שרק ייחל לעצמו להתמוטט על החוף.

שיר, לעומת זאת, הייתה כה רגילה להרגשה הזאת שהיא אפילו מצאה הנאה. אחרי הכל, הליכה בשעות הלילה לצידו של בחור גדול ממנה, בעל מראה חיצוני מרשים ומספק במיוחד.

היא חייכה בתוכה חיוך שובב. היא ידעה שהוא מאוהב, ושביניהם זה לא יקרה, אבל משהו בתוכה נתן לה לחייך.

"טוב, דיי. אני חולץ נעליים." הכריז תומר רשמית ולקח את הנעליים בידיו.

שיר חייכה בעקבות הפינוק שהפגין.

לפתע נשמעה קריאה רמה מאחור. שניהם הרגישו דקירה עזה בכתפם.

בלי להבין אפילו כיצד מצאו את עצמם תומר ושיר במחסן ריק ועגמומי, לפי ניחושה של שיר במרכז רמת גן, קשורים גב על גב ברגליהם וידיהם, מנסים להיאבק בחוטים שהעבירו תחושה של חתך על ידיהם. מולם עמד איש כהה, עבה וכפי ששריריי ידיו שידרו, חזק במיוחד. ככל הנראה עברו יום או יומיים מאז היום שבו המרדף החל, הם הבינו כי הזריקו להם סם הרדמה וגגרו אותם למחסן הריק.

"אתם פשוט מפגרים, אה? מנסים להתח'מק ממאור. ממש!" נבח עליהם האיש במבטא מרוקאי כבד.

"רצון, אתה יודע טוב מאוד מה עשיתי. תפסיק לשחק אותה הכלב של מאור ותן לשנינו לצאת, אנחנו בסך הכל מנסים להגן על עצמינו.", אמרה שיר בצדק. הכאב בעקבות לחץ החוטים על ידייה ובעיקר כאב הלב שאחז אותה גרמו לדמעותייה להתפרץ במכה, כמו שלא התפרצו כבר שנים רבות. בעצם, מאז המקרה ההוא.

"אלוהים ישמור, דרור! תזמין מכבי אש, משטרה, תזמין את צה"ל! הבן שלי נעלם! הוא לא חזר אתמול בלילה!" צעקה בהיסטריה מרגלית שוסטר אל עבר בעלה כאשר גילתה את מיטתו של תומר מוצעת כליל קדם.

"מה?! אני לא מאמין. הוא לא יכול פשוט להיעלם! לא התקשרת אליו?", אמר במהירות מלחיצה דרור שוסטר.

"כן, אבל הוא השאיר את הפלאפון כאן לטעינה... אני לא מאמינה! התינוק שלי, הילד שלי. אני לא רוצה לאבד אותו."

"תרגעי, תרגעי," קרא אליה בטון מנחם. "את לא מאבדת אותו. אולי הוא נשאר לישון אצל שי, את מכירה אותו. מתבגר שכמותו."

"אז אם כך, הוא יכל להרים טלפון. זה לא הגיוני, דרור. הוא לא עד כדי כך חסר אחריות."

"אני לא יודע," רגלו זזה בלחץ ובמהירות לאור הפחד וההדחקה שהסתובבו בתוכו. "לפעמים פשוט שוכחים."

"דיי, דיי. אל תגיד שטויות."

"טוב, בסדר. אני אתקשר למרחב ירקון. תירגעי בבקשה, אני בטוח שלא קרה כלום."

"השגת לי את הבחור, אני מקווה מאוד שהפעם הוא לא יצליח לברוח. תזכור שרק לו יש את זה. ותזכור שזאת התקווה היחידה שלך. ובכלל, של כולנו.", הוא פנה אליו בקרירות והדגיש כל מילה ומילה שלו בהזזת פרצופו העבה ומלא הסדקים והקמטים.

"כמובן, כמובן. תיהיה בטוח שלא תיהיה אכזבה.", הוא חייך בספק. נשמע בטוח בעצמו, אך בליבו חושש מתמיד.