נתבקשתי השבוע לחשוב על משהו שאני אוהבת לעשות.
(אוח כמה מטומטם זה נשמע)
וחשבתי.. טוב לא יותר מדי, ובטח שלא מספיק, על משהו שאני אוהבת לעשות.
משהו שיסיח לי את הדעת כשקצת קשה וקצת רע, משהו שאני באמת יכולה להתרכז בו ולא לחשוב על כל שאר החרא בחיים,
להתנתק.. אפילו לחצי שעה.
זה פוסט די מטומטם שנכתב פה כי בא לי "להוציא לאור" את מה שאני כותבת גם אם שני אנשים וחצי נכנסים לפה בטח.
אני כותבת כי אני צריכה לדבר וכרגע אין לי כל כך עם מי,
כי אני צריכה לשמוע את המחשבות שלי ולא בשביל להקשיב למה שאחרים חושבים.
ופעם אולי הייתי כותבת במן מחברת, סוג של יומן, אבל היום?
הרבה יותר קל להקליד פתאום... אני גם מתגעגעת לכתיבה.
אני שירן.
בת 20 וחודשיים.
חודש לפני שחרור.
יתומה מאב.
בקשר רומנטי חמש שנים מדהימות (כן, מאז סוף החטיבה).
ילדה הכי קטנה מבין 4.
כמעט מצטיינת בלימודים לפי התעודת בגרות שקיבלתי ביום שישי האחרון.
ואני... לא יודעת מה אני אוהבת לעשות.
עכשיו אחרי שכתבתי את זה... אני מקווה שלא ככה אני מגדירה את עצמי.
לפני שנתיים-שלוש, הייתי יכולה לספר לכם כל כך הרבה על עצמי.
"אני שירן... אני אוהבת לצייר סתם דברים בשיעורים למרות שבקושי יש לי כישרון בציור,
יש לי חבר מקסים (לפחות זה לא השתנה) והכי כיף לנו בעולם.
אני אוהבת לשמוע את כריס קורנל ואת ההלקה שהייתה לו סאונדגרדן, את סמאשינג פמפקינז, לד זפלין, פיקנ פלויד, רד הוט צ'ילי פפרס, מתבאסת מזה שג'ף באקלי מת ואני לא אוכל ללכת להופעה שלו בחיים. (והרשימה עוד הייתה ארוכה..)
אני מאוהבת בגיטרה החשמלית שלי, והכי כיף לי בעולם לנגן בה.. ואין מצב לעבור יום בלי לנגן בה.
חוץ מזה אני גם אוהבת לכתוב, קטעים קצרים, אפילו כתבתי סוג של ספר מטומטם בכתה ח' על ילדים בכתה ח'..
עוד שנה בערך אני מתגייסת לצבא, עדיין לא יודעת לאן, אז אל תשאלו לאן.. העיקר שזה יהיה משהו משמעותי, זה בטח יהיה משהו משמעותי.
בעתיד הרחוק? אין לי מושג.. אני בטח אלמד משהו מדעי באוניברסיטת תל אביב, או בטכניון.
..."
והיה לי עוד הרבה מה לספר אם הייתי רוצה לחשוב על זה עוד קצת.
ומה קורה איתי היום?
השאיפה הכל כך גדולה שלי זה לצאת מהצבא הזה.
השאיפה הגדולה של החיים שלי, זה להשתחרר.. ולא בשביל הלימודים, ולא בשביל לעבוד ולהרוויח קצת כסף משלי,
ולא בשביל לטייל בעולם.. אלא להשתחרר.
המטרה של החיים שלי כרגע- זה לצאת מאיפשהו.
לא המחשבה של "חיים חדשים" אלא מחשבה של לברוח מהחיים עכשיו.
לברוח מהר. מהר מאוד. הכי מהר שאפשר.
חודש, ואין לי מטרות אמיתיות.
אין לי כלום.
הלכתי לאיבוד.
פעם כתבתי.. כמה כתבתי פעם.
כתבתי כל יום אולי על כל מיני דברים. על כל החיים שלי,
הייתי מסוגלת לקום כל יום בשבע וללכת לישון באחת והייתי בסדר עם זה.
היום אני קמה בשש, כולה שעה קודם, ולא מסוגלת ללכת לישון אחרי עשר, ולמה זה?
לימודים..? אולי זה הדבר היחידי שאני סגורה עליו כרגע.
אוניברסיטת תל אביב- כימיה פיזיקה הנה אני באה. עוד שנה.
מה אני אוהבת לעשות...
לנגן? אולי אם אני אכריח את עצמי זה יעזור.
לכתוב? כן.. אני מניחה מדי פעם כמו עכשיו, לעצמי.
אין לי כוח להמציא סיפור מתח.
במיוחד כשהדבר האחרון ה"אמיתי" שכתבתי זה היה על מישהו שאבא שלו נהרג...
ראינו מה קרה כמה חודשים אחרי.
מוזיקה? ניסיתי לחזור לזה... אני מנסה לחזור לזה שוב.
כן ממש ממש עכשיו אני שומעת את you cant always get what you want של רולינג סטונס... אירוני משהו?
מי אני עכשיו?
ראש צוות בתחום המלאי בהדרכת SAP.
כן, בשבילכם (השניים וחצי אנשים שקוראים פה) זה סינית.
בשבילי אלו כל החיים שלי עכשיו.
אני מרגישה שהצבא השתלט עלי כרגע, ואם ההרגשה שלי באמת נכונה..
מה יהיה ב18 ביולי כשאני אשאר בבית ולא יהיה מה לעשות?
אוקי, אני אהיה מאושרת.
אבל כמה ימים אחרי...ביום הראשון האחרי, ב22 ביולי, כשאני אקום בלי שביזות יום א' ובלי עוד יום בצבא.
מה אז?
אם הצבא הזה כל כך השתלט עלי? אני סוג של אהיה אבודה.
אני עדיין לא מוצאת עבודה, ואני צריכה מסגרת.. מהר.
ולא רק בשביל הכסף, ברור שגם בשביל הכסף, אני גדולה וצריכה לפרנס את עצמי עכשיו (המחשבה הכי מוזרה שיש לי בראש כרגע), אבל אני צריכה גם מסגרת, משהו לעשות, משהו לקום בשבילו בבוקר.
מי אני?
מתחילה לשים לקים צבעוניים שלא סבלתי לפני שנתיים.
מתחילה לשים יותר מדי לב לבגדים.. בגדים.. כולה בגדים סעמק.
(מה שמזכיר לי שצריך באמת בגדים ליומיום לעבודה.. אבל זה כבר משהו יותר הכרחי.)
אני לא יודעת מה אני אוהבת לעשות.
אני הולכת לנגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
