יש עוד שלושה חודשים וזהו.
זה לא נשמע הרבה זמן בכלל,
האמת שחיכיתי כל כך הרבה זמן להגיד "רק עוד שלושה חודשים"
שלא חשבתי על זה שיש לי עוד שלושה חודשים אחר כך...
אני מדברת על השחרור אם זה לא היה ברור.
השחרור הקרב ובא... ככה זה כל הזמן מרגיש... שהוא רק מתקרב.
מתקרב.. מתקרב... אבל עדיין מרגיש רחוק מדי.
עכשיו אני מחכה ל"עוד חודש".
למרות הפחד הזה של לשלוח קורות חיים עוד חודש.
אני מתאפקת לא לבדוק כבר עכשיו בגוגל, כי יש לי עוד קצת זמן..
מעניין מה יקרה כשאני אשתחרר.
כמו בתחילת הצבא, הייתי היחידה בפנים, אף אחד לא ידע להגיד לי מול מה אני הולכת להתמודד.
וגם עכשיו... רק שעכשיו אף אחד לא אומר (או צועק יותר נכון) לך מה לעשות.
עכשיו אתה חושב. לבד.
מתייעץ, ובכל זאת מגיע להחלטה. לבד.
כמה מוזר זה יהיה לחיות בעולם ללא פקודות.
בלי דיגום. בלי פחד מתמשך מביקורות, ממשטרה צבאית, גם כשאתה יודע שאין לך סיבה לפחד.
עולם בלי שמירות, לא להרגיש יותר אף פעם את התחושה של נשק.
את הבד הדי לא נוח של המדים, את הבד המאוד נוח של מדי ב'.
זה חצי דאגה.. חצי פנטזיה.
טוב נו, 40% דאגה, 60% פנטזיה.
10% דאגה ו90% פנטזיה?
לפחות זה משהו שהולך להתממש...
עוד 3 חודשים.
רק עוד קצת.... ועוד כל כך הרבה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
