ככל הנראה אני פשוט בכיינית.
זה מה שאני כרגע- פשוט בכיינית.
לא טוב לי עם המשקל שלי. (ושלא תחשבו שאני איזה שמנה, כן? כמה קילוגרמים שממש מציקים)
ומה אני עושה עם זה? כלום.
ולמה אני עושה עם זה כלום? כי זה מחזיק מעמד יום וחצי.
וכי אני רוצה תוצאות אחרי היום וחצי ה"כל כך קשה הזה".
ויש תוצאות? ברור שלא. אולי איזה 100 גרם שלא נראים לעין.
ואני גם יודעת שמכל סיבה מציאותית אין שום סיכוי שיהיה איזשהו קסם שאני מצפה לו.
ועד עכשיו... לא היה לי כזה אכפת.
כי.. זה לא כזה הפריע.
אבל די, זה מחלחל.
כי אני שוב חולה. ולמה אני חולה? כי מערכת החיסונית שלי על הפנים.
כי מעלייה במדרגות של שלוש קומות אני מתנשפת כמו אחרי ריצת אלפיים.
כי הידיים שלי כל כך חסרות שרירים שהיד שלי מתעייפת ורוטטת אחרי שאני מחזיקה תבנית קצת כבדה במשך דקה.
כי זה להזיע יותר.
להרגיש שאני מסריחה יותר.
וכי זה הג'ינס היפה ההוא שלא עולה עלי.
אז די, באמת שנמאס.
אז די עם השמן, די עם המיונז, די עם השוקולד-שוקולד-שוקולד.
די עם הקורסואנים, די עם החמאה, די עם הגבינת 80% שומן האלו, ולא משנה כמה הן טעימות.
די עם בצקים משמנים.
ודי לחומרים המשמרים.
והכי חשוב.
די להתכיין, ודי להישבר אחרי יום, ודי להישבר כשקשה נפשית.
פשוט די.
עוד בכיינות.
ה-בכיינות של החיים שלי כרגע יותר נכון.
זה הצבא הזה.
הבסיס הזה.
ה... אישה הזו, שהיא הבוסית, היא המפקדת.
ה"מזה משנה אם אני אשאל אותה, היא גם ככה תשאל אותך.." שפוגע בי.
וזה שאני רוצה להוכיח לה משהו.
למה אני צריכה להוכיח ל-ה משהו? מי היא בכלל? שוברת כל כך הרבה אנשים בלי לשים לב.
למה אכפת לנו בכלל? ההתעסקות הזו בה. חייבת חייבת חייבת להיפסק.
זה מרעיל אותנו בצורה הגרועה ביותר, והגיע הזמן להפסיק עם זה.
לשים עליה פשוט פס אחד גדול.
כשהיא תגיד משהו לעשות זה יהיה "יס סר" כי וואלה, בכל זאת מפקדת, בכל זאת צבא, ושם זה נגמר.
וכל כך רציתי להיות רש"צית בשביל לעשות שינויים שם.
לגרום לצוות ש-ל-י להיות טוב יותר, ושמח יותר.
ואין מה לעשות. אני חייבת לצאת מזה, חייבת להפנים את זה.
אני הראש צוות, סבבה שכולנו חברים.
אבל להתחיל לתת פקודות, ולפקח על זה שהפקודות יתבצעו.
כל כך רע לי שם שאני מחפשת לברוח. רק לברוח...
והנה עכשיו ברחתי.
אני בבית.
נכון, זה כי אני חולה ולא הצלחתי להזיז את עצמי מהמיטה מרוב שהרגשתי היום לא טוב,
אז הנה קיבלתי גימל. ומחר חוזרים.
אבל עכשיו אני פה...
ובואו נודה בזה.
אני קצת רוצה להיות שם.
אני מרגישה שהמקום צריך אותי.. ואולי.. אולי אני קצת צריכה אותו.
כי עובדה שאני לא מצליחה להתנתק.
אז נכון שאני כבר רוצה להשתחרר, וכולה עוד חצי שנה.. אפילו פחות.
אבל זה כי אני יודעת שכשאני אשתחרר, אני באמת אשתחרר מהמקום, כי כבר לא יהיה לי אכפת.
כי לא משנה מה, אין לי מה לעשות יותר, לטוב ולרע.
אבל בינתיים.
יש לי עוד 23 שבועות (נו החברות בבסיס סופרות.. אי אפשר להתעלם מזה)
וכן, כבר קבעו תאריך לכנס משתחררים....
א-ב-ל...
זה עוד הרבה זמן.
עוד מספיק זמן כדי לקחת את עצמי בידיים, כדי לשנות משהו.
לא בשביל להשאיר חותם, ואולי לא כל כך בשביל עצמי, כי התהליך בטח יגרום לי לסבול מזה.
אלא בשביל לעשות את הכל קצת יותר טוב.. ואולי עוד חודש, גם דברים יהיו קצת יותר קלים.
למה לא להשקיע את עצמי בזה?
מה רע?
כי אני לא מרוויחה על זה כסף- אז למה לעבוד כל כך קשה?
לא בשביל זה התגייסתי..?
לא בשביל זה רציתי להיות ראש צוות?
לא בשביל זה אמרתי בתור מלשבית קטנה שלא מבינה כלום ושום דבר מהחיים שלה (אפשר לחשוב שעכשיו..)
שאני רוצה לת-ר-ו-ם ולעשות משהו שישפיע קצת בתור בורג בתוך המערכת ה.. בואו נודה.
די נוראית הזו.
אז נכון, אין בי את הפטריוטיות הזו בשביל לצאת לקצונה, וכנראה שבאזרחות אני אעשה יותר.
אבל נשארה לי חצי שנה.
אז במקום להתלונן בה ולחשוב איך אני יוצאת הביתה מוקדם היום-
אולי קצת?
רק קצת להשקיע ולנסות...
אולי עכשיו אני יכולה לישון.
כי אני חולה ועייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
