טוב.
אז פסיכולוגיה בשיט שתבוא בכתיבה.
מה אוכל אותי עכשיו?
מה?
מה לא טוב לי עכשיו?
קיבלתי את ההערכה שחיכיתי לה כל כך,
את ה"את מצויינת" הזה שרציתי.
נכון יש קצת ביקורות מציקות ולא מובנות מדי פעם,
אבל ממש בקטנה...
ובכל זאת, הצלחתי... קיבלתי את מה שרציתי מבחינת הצבא.
סוף כל סוף.
מבחינת חברים-
סבבה. טוב לי.
כיף לי.
מצחיק לי. מהנה.
כמו שצריך.
מבחינת אהבה-
מהמם.
מושלם.
מקסים, מדהים.
הכל. כל מה שרציתי...
כל מה שילדה קטנה חולמת בגיל 12... ואפילו יותר.
מבחינת משפחה..
טוב קצת פחות כיף... אבל זה לא מה שאוכל אותי.
למה הלב שלי מתכווץ, למה הוא ריק?
למה אני פיזית מרגישה את הלב שלי במן קור שכזה,
עושה מן סקויישים כאלו (המצאתי מילה)
ו.... לא ברור לי פה כלום.
כן אני יודעת, אני צריכה קצת ממש קצת לחפור יותר ואז אני אגלה מה זה...
וכן זה תמיד יהיה אותו דבר,
אבל לחפור בתוך זה שווה להתחיל לבכות.
לא מעוניינת לבכות, אני כבר נגמלת מבכי, וחוץ ממעידה אחת לפני שבועיים ככה,
הולך לי לא רע בכלל... גם כשאני עצובה, מצוברחת או ממש מבואסת.
ו... אני מנסה לנשום.
זה שילוב מוזר של שביזות.
פתאום להיזכר שמחר שוב צריך לקום ב6, ללכת לצבא לעוד שבוע קצת מפרך
(אם כי השבוע השקט האחרון לפני הבלאגן הגדול)
שיש מחר לא מעט דברים שצריך לעשות.. וללמוד.. וללמד...
זה שילוב מוזר של אי הערכה עצמית.
גם בקטע הצבאי של- מה אני עושה שם? ולמה אני לא במקום אחר?
וגם בקטע של המראה החיצוני שלי שאני לא מצליחה להתמודד איתו בשום יכולת.
זה שילוב מוזר של...
טוב נו. מחסור באבא שצריך שיהיה פה קצת. מדי פעם... כי אני כבר רגילה בלי.
זה שילוב מוזר של....
טוב יש דברים שעם כמה שאני יודעת שאף אחד מהחברים לא יקרא עדיין מלחיץ לפרסם אותם במידה ו...
(טוב עדיין יש מישו אחד שקורא אבל איתו זה בסדר..)
הקטע הזה... שתמיד עושה לי קצת חור בלב, שאני רוצה שיימשך לי לנצח....... ואז נגמר בבת אחת.
ונכון, תמיד יש את מחר שיימשך, אבל לא בא לי הפסקות באמצע.
בא לי גיל 24 אני מניחה.
והצבא הזה.
נכון, אנחנו נכנסים לשנת 2012.
מזה אומר בתכלס?
כן, גיל 20. כן, השנה שבא אומרים שכולם מתים.
כן, כל הדברים שנלווים תמיד בשנה חדשה... עם ניסיון טיפשי לעשות קצת שינויים בעצמך (אנשים באמת מצליחים לשנות בעצמם דברים רק כי זו שנה חדשה?)
אבל הכי.
וזה הכי!
אחרי שישה חודשים... ו18 ימים של שנת 2012 הזו,
משתחררים.
ודי לשביזות הזו שהורגת אותי... שהיא חלק מהסקוושים של הלב שלי...
מאז אני אוכל לעשות מה שאני רוצה.
עבודה שאני רוצה, עם כסף שאני מקבלת, ואז חו"ל שאני הרווחתי בעצמי לבד,
ואז לימודים שאני רוצה ללמוד, ולא כי זה מקצוע רווחי אלא כי זה מעניין. מעניין אותי להתקדם, מעניין אותי ללמוד...
ונכון הזמן הזה טס.
ונכון.... זה עוד שנייה.
אבל חצי שנה עכשיו? עודחצי שנה שלמה?
וכן.. חודש ינואר אמור לעוף מרוב עומס,
וכן פברואר יהיה קצת קשה... וכנראה גם מרץ.
אבל במרץ יש את ההתרגשות של פורים,
יש אחיין חדש.. וזה כבר ממש עוד מעט.
ואז אפריל....
אפריל מהמם, כי זה החמש שנים.
כי זה יומולדת עשרים.
מאי.. טוב מאי ויוני יהיה כבר כנראה הסוף... הרגעים שנתחיל להרגיש את הסוף ואולי נרצה שהזמן קצת יעצר (אמ לא!)
ואולי נעשה מתישהו בין לבין אמיר כדי להתקדם קצת בחיים.
אוח...
עוד מעט הולכים למוזס, מקווה שזה יעביר את הסקווש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
