יש לי שמונה דקות של כתיבה חסרת טעם,
כתיבה די משעממת אפילו לפני שאני יוצאת ליומיים-שלושה מחוץ לבית לאיזשהו תרגיל שככל הנראה יהיה לי בו די משעמם.
אופס.. כבר שבע.
לקבל SMS של "בואו ב2, לא לפני" (כשהיה צריך לבוא ב12..) בשבת בלילה, רגע לפני שנרדמים ומכוונים את השעון המעורר,
זה דבר די מופלא. כי זה פשוט אומר.. "יש לך זמן בבוקר... לכי לישון לאיזה 9 שעות"
בפועל, בראשון בבוקר... זה סתם יותר מדי זמן פנוי.
משתחררים עוד חודש.
כאילו בלי צחוק... היום ממש עוד חודש.. זהו.
עוד 4 שבועות שלמים, והכל נגמר. הכל באמת נגמר...
כלומר... הכל מתחיל.
וזה הדבר הכי מלחיץ בעולם בערך. להסתדר לבד...
כאילו מה... מה עושים עכשיו?!
אז מחפשים עבודה.. קצת אכזבות, קצת תקוות, הרבה פחד, הרבה ציפייה.
בתקווה שעוד חודש אני כבר אוכל לכתוב "יש לי עבודה.. תגידו לי מזל טוב" וללכת ליום הראשון בהתרגשות מרובה.
(אמא'לה! אני צריכה המון בגדים בשביל העבודה!)
4 דקות...
העולם כל כך מוזר.
שיחה אחת יכולה לעודד המון.
דווקא כשאין זמן... יש פתאום חשק לעשות דברים.
כמו.. ללמוד נהיגה.. ללכת למכון...
העולם מפחיד, וגם עוד חצי שנה סה"כ צריך להירשם לאוניברסיטה..
ומה עם הטיול לדרום אמריקה?
המוח שלי באמת... מסתובב.. מתרעם.
בא לי ללכת לישון ולנוח ואני בכלל לא עייפה...
אפשר שבוע חופש? חופש...
לתיכוניסטים זה עוד שלושה ימים.. למרות שלא באמת כי עדיין לכל אחד יש המון בגרויות.
אני לא מקנאה בהם.
קיבלנו תעודות בגרות לפני כמה ימים.
לא כל כך התגעגעתי, צביטה קלה בלב..
אבל זהו.
לא היה לי מדהים בתיכון.. פשוט היה קל.
השיעורים לא היו כיפיים.. הלחזור הביתה ולהיפגש עם חברים היה כיף.
המסיבות שתייה המטומטמות שלנו עוד לפני שיכולנו חוקית לשתות...
הכל היה שונה וקל..
למרות שאם מסתכלים על זה קצת יותר לעומק... הכל נשאר כמעט אותו דבר.
נשארה לי פחות מדקה, וזה הזמן להגיד "ביי ביי"
נקווה שנחזור ביום שלישי (או אפילו מחר?) במהרה...
שיהיה לנו שבוע מקסים (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
