אלו לא בהכרח דמעות של עצבות, או של שמחה, פשוט... דמעות.

היה קצת מפחיד היום לראות את העולם משתנה. האחיינית שלי עולה לכיתה א׳, והקטנה מתחילה לדבר. ואני... אני תקועה בגיל 14, חולמת בקיץ על אנשים ששכחו אותי מזמן, מתרחקת מכל מי שמנסה להתקרב, עדיין מרגישה מנותקת, חוסר שייכות כללי, במיוחד בחברה. אבל בעיקר, מפחדת מכל דבר שנמצא בקרבתי.

18 באוגוסט, 04:40 נכתב בטלפון

לאהוב אחרים, את העולם הזה, זה כואב וקשה כל כך.

הלוואי ו,

הלוואי והיה לי מישהו מיוחד.

אני מתגעגעת להרגשה של להיות נאהבת. אפילו שזה מפחיד אותי כמעט יותר מכל דבר אחר.
אני רוצה מישהו שיגן עליי, זה אנוכי מצידי? לרצות מישהו שיפתור את הצרות ויעלים את הפחדים שלי? אני חושבת שכן, למרות ואפילו שבעיני אנשים סטנדרטים זה לגיטימי וטבעי, לי זה לא טבעי, או לגיטימי. למה אני מוכרחה לעשות הכל לבד? למה אני לא מוכנה לקבל הגנה ותמיכה? אני רוצה להיות מוכנה לקבל אהבה.ֿ לא בחור. לא חבר. לא מגע.

אהבה. כן, זה מה שאני מאחלת לעצמי. להיות מוגנת בידי אהבה.

אני נאיבית כל כך, לא קיימים אנשים אמיתיים כאלה (כמו בשוג׳ו מנגה). זו לא מציאות. אבל... אני רוצה, בחור כזה, שיאהב אותי. אני רוצה אהבה תמימה ונכונה, איטית, מיוחדת. אני לא מוכנה לוותר על זה ולו לרגע. אני יודעת שזה לא יתאים לכל אחד, ולכן אני כותבת את זה עכשיו כדי לזכור - אני לא מוכנה לוותר על העיקרון הזה. לא משנה בשביל מי, או מה. דברים יכולים להשתנות, ואם עד אז הגישה או ההשקפה שלי תשתנה, זה בסדר. אבל כל עוד אני כזו, ואין לי תכנון לשנות את זה, אני לא אוותר.
גם אם זה אומר להישאר לבד. *

אני רוצה לאהוב את החברים שלי, להחזיק אותם קרוב אליי, להודות ולהעריך אותם. אני מרגישה שאין בינינו מספיק חיבה כזו וזה לא בסדר מצידי. לא אכפת לי אם אף אחד אחר לא חושב שזה נחוץ, זה חשוב לי, ואני הולכת למצוא את הדרך לעשות את זה, ולהודות לכל אחד ואחד באופן אישי, בדרך שאמצא לנכון.

כי בשבילי...

בשבילי זה לא מובן מאליו ולו לרגע אחד קטן.

אני

אוהבת

נורא.

*אני חייבת לציין, שזה נורא לא אני לדבר על דברים כאלה אפילו כאן, כי אני גם לא חושבת על זה כמעט אף פעם, ולכן אני יכולה להגיד ביטחון שעד מחר אני אשכח מהפוסט חסר התועלת הזה. אני בעיקר נורא רוצה לכתוב כאן עוד.

הכל תמיד אותו הדבר. אני לא בטוחה למה נמלאתי בעצבות פתאומית כזו, אך מוכרת כל כך. בכיתי הרבה ביום כל שהוא השבוע, אין לי באמת סיבות לפרט רק רגשות לא ברורים. האמת היא פשוטה והיא העדר רצון כללי להכל, אבל אני לא יכולה לומר זאת לאף אחד, לכן כששואלים אותי למה אין לי תשובות.

לפעמים אני אוהבת מדי, ותוך זמן קצר לא אוהבת בכלל. אני רוצה להתקרב ולא מסוגלת. אני רוצה לשפוך את כל כולי בפניכן ולאחר דקות ספורות מרגישה במרחק שנות אור מכאן. חוסר החלטיות הזה, חוסר יציבות. אולי זה נכון כשאומרים שמזל מאזניים מחפשים איזון והרמוניה, אבל לפעמים אני מוצאת את זה גם כמשקל שווה לשני דברים שונים, מה שיוצר אצלי רק חוסר איזון והרמוניה. 

שוב ההרגשה המעיקה הזו שלעולם יהיה טוב גם בלעדיי, לא כי אני לא טובה אלא כי אני שום דבר מעבר לכך. אני רוצה להפטר מהכל, להשליך את הדברים על הרצפה ולעזוב.

אין לי כוחות להתמודד יותר, או לנסות. זה לא פסימי, זו פשוט המציאות שלי. טוב לי לחיות יותר מכל דבר, ורע לי לחיות יותר מכל דבר. ככה העולם הזה בנוי.