פעם בכמה זמן אני מתעוררת מן המציאות ונוכחת לגלות שלא חשבתי עלייך. בכל פעם מחדש יש טריגר אחר שמעלה ומציף את התחושות האלה ואני נתקפת דמעות ורעד. זרועות העבר לופטות אותי ומנסות למשוך אותי אחורה, לא משנה כמה הצלחתי להתקדם, אני חוזרת כמה צעדים אחורה בכל פעם מחדש. אני מניחה שככה זה, הולכים חמישה צעדים קדימה ושלושה אחורה וחוזר חלילה. אלו פשוט רגשות האשמה האלה, שאני מתרחקת ושוכחת ממך. אני יודעת שזה לא נכון גם כשאני יושבת ומתעדת את התחושה הזו עכשיו כדי להוכיח לעצמי שזה לא נכון, אבל אני בכל זאת לא מצליחה להתנתק מהמחשבה שככל שעובר הזמן אני מתרחקת ממך יותר, וזה שובר אותי לרסיסים. 

אתה נמצא בכל קו של עיפרון, בכל משיכת מכחול, אתה תמיד נמצא בכל פינה וחפץ בבית, ובכל זאת אני מרגישה שאתה הולך למקום רחוק ממני ככל שהשנים עוברות ואני מתבגרת, ובכל פעם מחדש זה תוקף אותי, הכאב הזה בחזה והדמעות בעינים ועצב נורא בלב. איך את מעיזה לשכוח, את מעיזה להמשיך לחיות, לחייך, איך את מסוגלת לנטוש את הצער והכאב והגעגועים האינסופיים האלה? הרגשות הנאמנים ביותר שלך? אם לא תזכרי...

אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת. אני יודעת שאתה תמיד נמצא איתי, אני יודעת שאתה שומר עליי ורואה את כל מה שאני עושה, ואני מקווה שאתה גאה בי. אני יודעת שבוודאי לא תרצה לראות אותי בוכה ככה, במיוחד לא באמצע הלילה, ביוחד כשאני צריכה לתת את כל כולי, אבל אין לי שליטה על עצמי, זו החולשה שלי, אין לי רצון במקומות הנכונים. 

רק אל תעלם, תשאר איתי, תשאר. בבקשה תשמור עלי.