דווקא הלילה נזכרתי בבלוג פתאום.
רציתי להגיד שאני נעלמת- אני נעה ממצבים של דיכאון ומרה שחורה למצבים של שמחה ואנרגטיות וחזרה לדכאון- כאשר הרגשות השליליים הם הדומיננטיים.
אחד הדברים שיותר מפחידים אותי הוא לחזור להיות הבנאדם הדיכאוני שהייתי פעם. לפני 5-6 שנים לא ידעתי להתמודד עם הדיכאון שלי, דבר שהוביל להרס עצמי בצורות שונות, חלקן אובדניות. מאז גדלתי, בגרתי, התחזקתי, ומיליון החוויות הרעות שהטילו בפני החיים חישלו אותי. ואיכשהו עכשיו.. אני מרגישה שאני מתפרקת שוב- ואני כל כך פוחדת מזה. אני כל הזמן אומרת לעצמי - אני כבר לא הבנאדם הזה! - אבל הרי לפני כמה שבועות (תחילת הדיכאון) רזיתי ממש, איבדתי את התיאבון.
מה שכל כך הורג אותי ברגרסיה המפגרת הזו היא שזה יהיה שקר להגיד שכל השבועות האחרונים היו רק רעים- זה נכון, היו הרבה דברים שליליים ומעיקים- אבל גם היו כל כך הרבה דברים מעודדים וטובים! החל מאי-מיילים, שיחות אודיו ווידאו בסקייפ עם אהבת חיי, וכלה בקשרים טובים שנרקמו עם האנשים פה בארץ מסביבי, פלרטוטים עם בחור מוצלח מהמשרד, קשרים חיוביים במשרד, חיזוק קשרים עם חברים שהתרחקו ממני, חזרתי לקרוא! חזרתי לצייר טיפה שוב.. ויחד עם כל זה, כל הזמן עופף אותי ערפל כזה שחור, והנסיגה חזרה אל הדיפרסיה מכל חיוך היא חזקה.
ודווקא יש לי אנשים שמחזיקים לי את הראש מעל למים- אבל הם לא זמינים בצורה שתוכל לשחרר אותי באמת (ע"ע בסיס סגור), ולפעמים אני דואגת שככה תמיד יראו חיי.
מה שכן- יש לי חסך ענקי באהבה ובאינטימיות. אין שום התקדמות בתחום הזה, על אף הפלירטוטים השונים.
אני מרגישה שאני נעלמת לעצמי, נאבדת לעצמי. יש לי הרבה סערות ובלאגן בראש.
אני מתה לנסוע מכאן, להיות בחופש אמיתי. לכתוב יותר, לצייר שוב, לחזור לצלם.
אני צריכה להרגיש שוב את החיבוק של המקסיקני שלי.
מחר שבוע חדש, ואני מקווה שלפחות לרובכם- הוא באמת יתחיל בטוב.
חורף שמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
